בואו נודה על האמת, מעטים מבינינו מוכנים באמת להתמסר למשימות ולמחויבויות הבסיסיות של החיים שלהם בבית. מעטות ומעטים יבחרו לכתחילה להישאר בבית ולסדר אותו, אם יש להם סיבה לצאת ממנו.
אני כמובן קצת מתנהגת כאן בקטנוניות ומגייסת את כולכם לתמוך בתזה שלי, כדי שלא אצטרך להישאר איתה לבדי ולגלות שאני היחידה בעולם שחיי הבית שלה פחות זוהרים מחיי החוץ, לתחושתה. היחידה שתמיד מוצאת דברים חשובים יותר שמחכים לה, מעבר לקיפול הכביסה ולטיפול ברימונים שעל העץ לפני שייאכלו על ידי הציפורים והתולעים.
זה לא שאני לא עושה את מה שמוטל עליי בבית. בוודאי שכן, ואפילו בהנאה מסוימת. אבל במרבית הפעמים ביצוע המטלות היה מגיע עם קול פנימי שהזכיר לי שאני גדולה מזה, שהכביסה תחכה למישהו שהוא לא אני, שהילדים יסתדרו עם שיעורי הבית ושאין צורך להגיע לאספות ההורים כי אני לא פנויה לעניין. ובכלל, שהחיים מחוץ לבית מספקים וממלאים יותר.
עם זאת – אם בעבר הלא רחוק יכולתי להודות (ביני לבין עצמי בלבד כמובן) שהתשוקה שלי והחיות שלי היא בכל דבר שלא קשור לחיי הבית שלי, הרי שבחודשים האחרונים זה מתחיל להתהפך.
הקול הפנימי ההוא שקרא לי לחפש מילוי חיצוני לחללים הריקים שבתוכי, נחלש מעט. במקומו הגיע קול חדש, אחר, שלוחש לי – עזבי אותך עכשיו
השבוע, בתמיכתם הנפשית והפיזית של חברים רבים, החלפתי את המיטה שלי בחדר השינה ממיטה זוגית למיטה וחצי.
המיטה שלי, הגדולה, המרווחת, שמשרתת אותי כבר כמעט שבע עשרה שנה ומלאה בסנטימנט הגדול ביותר בחיים שלי, אותה החלפתי במיטה קטנה באופן משמעותי, זרה, מנוכרת וחסרת כל רגש.
ידעתי מזמן שאני נדרשת להחלפה הזו. ההבנה חלחלה כשהתחיל לכאוב לי הגב מהמזרן שכבר קיבל צורת כרס עגלגלה ושקע עמוק בפנים, וגרם לי לקבל את ההחלטה שאפשר וצריך לעבור למשהו נוח יותר.
אפור זה הנוצץ החדש
החלפת המיטה, כסמל למה שליבי נמשך אליו כרגע, פתחה לי את העיניים לעיצוב מחודש של חדר השינה כולו. לצביעת הקיר מחדש, לסידור וארגון שאר הרהיטים בצורה אחרת, ובכלל הביאה אותי לשהות בחלק הזה של הבית הרבה יותר מבעבר ולגמרי מבחירה.
זה הגיע אחרי תקופה קצרה בה אני מרגישה משיכה לא מוסברת לכל הדברים האפורים שהבית שלי מזמן לי. משיכה לפתוח את ספרי הלימוד של ילדיי ולעזור להם ללמוד, משיכה לסדר ארונות מוקדם מספיק כדי להזמין מה שחסר ולהתכונן בזמן לחגים ולחורף שאחריהם. משיכה לטיפול בטפסים, דו"חות ודפים בירוקרטיים שבשגרה הקבועה שלי אני נוהגת להדחיק כמעט עד למצב שבו ההוצאה לפועל ידפקו על דלתי.
לשמחתי הרבה, המשיכה הזו הגיעה בדיוק בזמן שבו הבית שלי באמת זקוק לנוכחותי הרבה יותר. זאת בעיקר, בגלל מעבר של כל ילדיי כמעט למסגרות לימוד חדשות, מעבר שלצידו נדרשות תמיכה נפשית והכלת תסכולים וחששות שגואים אצלנו יותר מאשר כרגיל.
לשמחתי, אני מופתעת לגלות שהנוכחות המופגנת שלי בבית, על כל המשתמע מכך, מתקבלת באהבה ובשיתוף פעולה (מי יותר ומי פחות). היא מאפשרת לי לקבל הערכה ומשוב מיידיים, אם אני פועלת נכון או נדרשת לתקן את פעולותיי.
כל התהליך הזה, שבזמן אחר ובמציאות אחרת לבטח הייתי קוראת לו "קינון", מקלף מעליי לאט לאט נשל עקשן ומשוריין ומייצר במקומו מין זהות חדשה. כזו שאחרי הפחד הראשוני ממנה והחשש לאן כל הדבר הזה יוביל אותי, באופן כמעט פלאי מתחילה להתקבל לגמרי בברכה.
אני לומדת לאחרונה להקשיב עמוק בתוכי ולזהות שהקול הפנימי ההוא, זה שקרא לי לחפש מילוי חיצוני לחללים הריקים שבתוכי, נחלש מעט. במקומו הגיע קול חדש אחר, עם צליל ממגנט ומהפנט שבמילים רכות ועדינות לוחש לי – עזבי אותך עכשיו. שבי בבית, תתאימי גרב לגרב, לכי ברגל למכולת ותעצרי לומר שלום לשכנים שבדרך. תניחי רגע את הרשתות החברתיות, את מפתחות הרכב, את החדשות המסעירות שבחוץ. הכול יחכה לך, לא יברח לשום מקום. אל תצאי עכשיו, שבי על הספה עם הבת שלך, תשמעי את מה שיש לה לומר, שבי ותקשיבי לבדיחה הארוכה וחסרת המסגרת שהבן שלך הרגע המציא, תצחקי בשבילו מכל הלב.
אני מבינה שלמרות איך שזה אולי נראה מבחוץ, על אף שההתכנסות הזו לכאורה מכבה את אור הזרקורים, אני דווקא גדלה בה. משתדרגת ומתמלאת אנרגיות חדשות ונקיות שבונות בי עוד תא ומשפצות בי עוד קומה. עוד חדרון קטן ומעוצב יפה אי שם עמוק בלב.
וכשלבסוף תיפתח הדלת החוצה, זה יהיה מרהיב, גדול ומרווח, מכיל וקשוב, רגוע ומלא אור.
וזה יהיה הכי בבית בעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
