1. אחרי רבים – גם לרעות?
פורום המכונה 'רבני הציונות הדתית' (למרות שהרכבו מבטא פן אחד בלבד של הרבנות הציונית-דתית) קבע היום כי 'הסמכות היחידה במדינה היא של הרוב, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבחירות, בכנסת ובממשלה. אין שום סמכות ממלכתית אחרת מעליהם". הפורום מכוון כמובן לאפשרות ששופטי בג"ץ יפסלו הכרעות שונות שקיבלה לאחרונה הכנסת; הן בעניין ביטול עילת הסבירות, והן בעניין ביטול האפשרות שנבצרות ראש הממשלה תוכרז שלא מסיבות בריאותיות. בפועל, אמור להתקיים גם דיון נוסף בבג"ץ, בעתירה התובעת משר המשפטים לכנס בהקדם את הוועדה לבחירת שופטים, כדי לבחור שופטים לתקנים רבים החסרים במערכת. אבל במקרה הזה לא מדובר בהכרעת כנסת, אלא רק בהכרעתו של שר שמתיימר לכאורה לייצג בהחלטתו את רצון הקואליציה, וממילא את רצון הרוב בכנסת, אבל לגמרי לא ברור שהרוב הקואליציה אכן שותף לעמדתו.
הקריאה הרבנית הזו מעוררת הרבה שאלות. ראשית, האם כך חשבו הרבנים הנכבדים גם מול תמיכת הרוב הפרלמנטרי בהתנתקות, או בהסכמי אוסלו? שנית, לפי קביעתם, הבעיה בבג"ץ איננה האקטיביזם השיפוטי, אלא עצם קיומו של גוף המוסמך לבטל החלטות שרים או חקיקה פרלמנטרית. והעיקר: כלום לא שמעו הרבנים הנכבדים על פסוק מפורש בתורה הקובע באופן חד-משמעי 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'. כלומר: אין ללכת אחרי הכרעת הרוב כשהיא רעה ושלילית. זה כמובן לגמרי לגיטימי ש'רבני הציונות הדתית' יסברו שהרפורמה המשפטית היא טובה וחשובה, וראוי שהרוב יתגייס בעדה. אבל בכל מקרה, הצהרה עקרונית כל-כך גורפת הקובעת שתמיד, ובכל מקרה, יש לקבל את הכרעת הרוב, בוודאי איננה עומדת לא רק מול עקרונות המוסר האנושי, אלא גם לא מול דרישת התורה.
2. הידברות עם ערבות
טעות גדולה, מהותית וטקטית גם יחד, עשה בני גנץ כאשר דחה אוטומטית את הצעת ההידברות של בנימין נתניהו בעניין הרפורמה המשפטית. מהותית – משום שהחברה הישראלית זקוקה באופן נואש לפשרה כלשהי בשאלת התיקונים הדרושים למערכת היחסים בין שלוש הרשויות, ולא ניתן להגיע לפשרה בלי הידברות. וטקטית – משום שכך הוא אפשר לנתניהו להציג אותו, ואת האופוזיציה בכלל, כסרבני ההידברות והפשרה.
גנץ היה צריך להסכים מיידית להידברות, אבל להוסיף שבגלל אמינותו הבעייתית מאוד של נתניהו, כפי שהוכח פעמים רבות בעבר, וגנץ עצמו נכווה ממנה קשות, הוא דורש מנתניהו ערבות משמעותית כלשהי (לא הבטחות על הקרח של דרעי) לכך שההסכם יכובד. לא יודע מה יכול להיחשב כערבות משמעותית כזו, אבל בכל מקרה, הכדור במקרה כזה היה מוחזר לעברו של נתניהו. הוא היה צריך להוכיח שהוא מסוגל לספק ערבות לרצינותו. דעת הקהל, גם הימנית, מודעת לבעיית האמינות של נתניהו, בוודאי ביחסיו עם גנץ, ולכן הייתה מקבלת בהבנה דרישה כזו מצד גנץ.
3. לא להסתפק בהליך הפלילי
השבוע נכחתי בערב שבו כמה אנשים העידו בגוף ראשון וסיפרו על טענות לתקיפות והטרדות מיניות, לכאורה, על ידי הרב צבי טאו. לא אכנס כאן לפירוט הדברים, אבל אומר שלהתרשמותי האישית ריבוי העדויות והתוכן הפרטני שלהן, מעידים לכל הפחות על שאלות קשות הטעונות בירור. מצד שני, רוב העדויות מתייחסות לאירועים שהתרחשו, לכאורה, לפני שנים רבות, שלא רק קשים להוכחה אלא גם חלה עליהם התיישנות. ממילא, יתכן שגם אם תיפתח חקירת המשטרה, הם לא יבשילו לכתב אישום.
מצד שלישי, לא יתכן שחשדות ברמה כזו כנגד רב כל כך בכיר לא יתבררו רק בגלל גזירת ההתיישנות. לכן ראוי שבמקביל להליך הפלילי, יתקיים גם הליך ציבורי שבו הטענות כנגד הרב טאו יתבררו בפורום ציבורי של בכירי האנשים הנחשבים כאמינים וראויים ביותר, בתוך הציונות הדתית ואולי גם מחוצה לה. אם פורום כזה (זה יכול להיות 'פורום תקנה' או כל פורום אחר שיוקם לשם כך) יגיע למסקנה שבטענות יש ממש, הוא יוסמך לקבוע גם את הרחקתו של הרב טאו מכל תפקיד ומעמד ציבורי, ולדרוש זאת גם מהקרובים לו ביותר. במקביל, ראוי לפתוח בצעדים לשינוי החוק, באופן שיקבע שעל תיקי תקיפה מינית לא תחול התיישנות, שכן נוכחנו לדעת שבמקרים רבים לקורבנות עצמם לוקח שנים רבות עד שהם, או הן, מסוגלים, או מסוגלות, בכלל להגיש תלונה.
4. הדיבר השישי: לא תאחר חתונה
בתקשורת פורסם שרוצח סידרתי תובע משירות בתי הסוהר לאפשר לו להתחתן בתאריך מסוים המתאים לו, ולא בשום תאריך אחר, שכן "לפי ההלכה אסור לדחות חתונה". ואני רק שאלה: האם הרוצח ופרקליטיו לא שמו לב לאיזה דיסוננס משמעותי בתביעה שלו (רמז: באיזה שלב הוכיח הרוצח הסידרתי שבאמת איכפת לו מדרישות ההלכה)?
