אם איכשהו טרם הרגשתם עד עכשיו את יוקר המחיה המאמיר – ולא סביר שכך קרה – בשבוע הבא תרגישו גם תרגישו. כאשר תסיימו את הקניות לחג תתהו בוודאי איך ייתכן שאתם משלמים כמה מאות שקלים יותר מהשנה שעברה, שגם בה נפרדתם בקופה מסכום לא מבוטל. התחושות הללו, מתברר, מגובות בנתונים ממשיים. דו"ח ה־OECD שפורסם בשבוע שעבר והתייחס לנתוני שנת 2022, קבע מפורשות: בשנה שעברה מדינת ישראל הייתה היקרה ביותר מכל המדינות המפותחות, יקרה ב־38% יותר מהממוצע במדינות ה־OECD. בינתיים התפרסמו נתונים מעודכנים יותר והתברר שישראל לא הכי יקרה במערב אלא נמצאת "רק" במקום הרביעי, אחרי שווייץ, איסלנד ואירלנד. שמחת עניים.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' פתח השבוע בחגיגיות עוד ועדה שנועדה להוריד את יוקר המחיה בישראל, והבטיח "להוריד את הכפפות" במסגרת המאבק הזה. הוועדה להפחתת הריכוזיות והגברת התחרות בשוק מוצרי המזון והטואלטיקה, בראשות מנכ"ל משרד האוצר לשעבר שמואל סלבין, אמורה לערוך בחודשים הקרובים "ניתוח מעמיק של כל שוק המזון", ולגבש "דו"ח מקיף שיהווה מפת דרכים לפירוק המונופולים ולהורדה דרמטית של יוקר המחיה". סלבין כבר הגדיר את הבעיה: "הסיבה המרכזית לרמת המחירים הגבוהה היא בעיקר ריכוזיות גבוהה, רגולציה עודפת וחסמי סחר".
בשני העשורים האחרונים לא הייתה ממשלה שלא ניסתה לטפל ביוקר המחיה. ב־12 השנים האחרונות הוקמו לא פחות משש ועדות שעסקו בנושא, המפורסמת שבהן היא ועדת טרכטנברג. הממשלה הנוכחית לבדה כבר הקימה שתי ועדות כאלה. כל ועדה בתורה הסבירה שצריך להפחית רגולציה ולהגדיל תחרות, וכולן הצביעו על התקנים הישראליים הייחודיים של מכון התקנים כחסם מרכזי. אם יש תקנים בינלאומיים שעובדים, מדוע צריך להעמיס דרישות נוספות תוצרת כחול־לבן במקום להתאים את עצמנו למה שקורה בעולם?
המלצותיהן של הוועדות השונות אומצו על ידי הממשלות, שהכריזו על רפורמות ברוח זו: ב־2016 הכריז שר האוצר משה כחלון על "רפורמת הקורנפלקס", ושנה אחריה על "רפורמת התמרוקים". שתיהן נועדו להקל על יבוא של שורת מוצרים, באמצעות קבלת הצהרת יבואן במקום לערוך בדיקות מקדימות. ב־2021 שוב הכריזה הממשלה הקודמת על "רפורמת היבוא", וגם היא הבטיחה להקל על יבוא ולוותר על הבדיקות המקדימות. בממשלה הנוכחית הכריז שר הכלכלה ניר ברקת על רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל". במסגרתה, לא תאמינו, כל מוצר שמשווק באירופה ייכנס ישירות לישראל על בסיס הצהרה למכס, וללא בדיקות נוספות. במילים אחרות: מודיעים לנו שוב ושוב על אותה רפורמה, ובכל זאת המחירים רק הולכים ועולים. מדוע אתם מצביעים רפורמה ומקבלים יוקר מחיה?
אומה של עורכי דין
התשובה היא שהשטן נמצא בפרטים, ומי ששולטים בפרטים הם הרגולטורים הממשלתיים שאינם מעוניינים בשינוי אמיתי. כך למשל, גם הפעם מבקש משרד הבריאות להחריג את עצמו מרפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל". משרד הבריאות נהנה מהילה מקצועית במיוחד ומהטיעון המנצח של הגנה על בריאות הציבור, ועוד לא נולד הפוליטיקאי שיתעלם מאזהרות בנושאי בריאות ובטיחות. אבל לבטיחות הקפדנית הזו יש גם מחירים שצריך לקחת בחשבון. כשמשרד הבריאות מבקש להחריג את עצמו מהרפורמה, המשמעות איננה, כפי שאפשר אולי להבין, הגבלות על יבוא תרופות או מכשור רפואי. משרד הבריאות משפיע גם על יבוא מוצרי מזון, טואלטיקה וניקיון, כלומר על חלק ניכר מסל הצריכה שלכם – ובמיוחד על החלק היקר שלו. כל ישראלי שהסתובב בסופרמרקטים באירופה תהה מדוע דאודורנט זהה עולה שם שליש ממחירו בארץ, למה סבון זהה זול במחצית, ובכלל, מדוע יש שם עשרות מותגים של משחת שיניים ואילו אנחנו מסתפקים באותן שתיים־שלוש חברות. כתובת מרכזית לכל התהיות הללו היא משרד הבריאות.
"בשנים האחרונות נוכחנו שכל ניסיון להתאים את התקנים הישראלים לסטנדרט הבינלאומי, פתוח לפרשנות מחמירה של רגולטורים, משרדי הממשלה ונציגי מכון התקנים", נאמר במכתב ששיגרו לאחרונה אנשי "לובי 99" למנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי. התוצאה היא שגם פתח קטן שמושאר לרגולטור – למשל, הצורך לאשר הצהרה של יבואן – הופך לחסם יבוא. בפועל, היבוא לישראל עדיין מדשדש. בשנת 2020 לדוגמה, משקל היבוא בתוצר הישראלי עמד על 23.4%, כמחצית מהמקובל במדינות ה־OECD: 47.1%. כפי שתיארו בלובי 99, "כל התאמה שפתוחה לפרשנות, סופה לסרבל את הליך היבוא באופן שמשחק לטובת השחקנים הגדולים".
בעיני הרגולטור הישראלי כל יצרן ויבואן מסוכן ועבריין. הרגולציה האירופית מניחה שיצרנים ויבואנים לא מעוניינים להזיק ללקוחות שלהם
כשאומרים "מה שטוב לאירופה", הכוונה היא לאימוץ ישיר ומלא של התקן האירופי, בלי אבל ובלי חבל, ולפתיחת שעריה של ישראל לכל מוצר שעבר את שומרי הסף האירופיים. אלא שהרגולטורים בישראל מתקשים לוותר על הסמכות והכוח שבידיהם, ומבחינתם המשמעות היא התאמת התקן הישראלי לתקן האירופי, באופן שעדיין משאיר להם שיקול דעת ובעיקר יכולת להקשות ולעכב. למשרד הבריאות יש תמיד סיבות הגיוניות לדרישות הייחודיות שלו. כך למשל, טוענים שם, קרם הגנה מהשמש דורש תקן ייחודי משום שהשמש הישראלית חזקה יותר מהאירופית ושיעור סרטן העור גבוה יותר אצלנו; או הדרישה לסמן את הכמות המדויקת של כל מרכיב בקרם פנים. אבל כל עוד זו השיטה, אנחנו צפויים להישאר באותו מקום. אם משרד הבריאות שוב יצליח להחריג את עצמו, גם רפורמת היבוא של ברקת תלך בדרכן של קודמותיה. שר הבריאות משה ארבל, באמצעות מנכ"ל משרדו משה בר סימן־טוב, מבקשים מהמדינה לחזור על אותו צעד שהרג את הרפורמות הקודמות: לעשות אירופה, אבל בסגנון ישראלי.
ביקשנו השבוע התייחסות לנושא ממשרד הבריאות. אמרו לנו שם שהמשרד "מחויב לקידום תהליכים להורדת יוקר המחיה וגורמי המקצוע במשרד מקיימים דיונים בנושא בתוך המשרד ומחוצה לו", שהם פועלים "לפי מתווה להעמקת הרפורמה בתחום המזון ובדגש על הסרת חסמי יבוא, אימוץ התקינה בדבר סימון מזון ועוד", ושהמתווה הזה "הוצג בישיבה הקודמת של ועדת השרים לענייני יוקר המחיה ובישיבה הבאה יוצג שם אופן יישומו של המתווה שהחל לאחרונה".
במשרד הבריאות הוסיפו כי הם שוקדים בימים אלה על עבודת מטה בתחום התמרוקים שתציג "עוד צעדים להרמוניזציה בין הרגולציה הישראלית לזו האירופאית". אבל 'הרמוניזציה' ו'העמקה', הם עוד מאותו הדבר: להתקרב לאירופה אבל לא לאמץ את הסטנדרטים שלה לגמרי. להשאיר את השליטה עדיין בידיים של המשרד.
הבעיה שלנו איננה מחסור בכוונות טובות. הבעיה היא שישראל היא מדינה של יהודים שכותבים רגולציה, אומה של עורכי דין בפוסט־טראומה שעסוקים בלדמיין את התרחישים הגרועים ביותר ומבקשים לגונן על אזרחי ישראל מפני כל תסריט אפוקליפטי. ואם אנחנו כאזרחים מצפים מהם לעשות את זה ולשמור עלינו כמו אם על גוזליה, אז למה שישתנו.
בדמוקרטיה, ההבדל החוקי העיקרי בין אזרח לרשות שלטונית נעוץ בשאלה מהי ברירת המחדל לפעילות. הנחת היסוד בדמוקרטיה ליברלית היא שלאזרח מותר לעשות כל דבר, אלא אם כן הפעולה הזו נאסרה עליו במפורש בחוק. רשות שלטונית, לעומת זאת, אסורה בכל פעולה, אלא אם זו הותרה לה במפורש בחוק. זה גם ההבדל בין הרגולציה הישראלית לרגולציה האירופית: ברגולציה הישראלית כל המוצרים אסורים עד שיתירו אותם, ואילו הרגולציה האירופית מאשרת את כל המוצרים, אלא אם התגלתה בעיה ואז היא אוסרת אותם. בעיני הרגולטור הישראלי כל יצרן הוא מסוכן וכל יבואן הוא עבריין, אלא אם הוכח אחרת. קודם כול תוכיח לי שהמוצר שלך בטוח מעבר לכל ספק סביר, ורק אחר כך נרשה לך לייבא. הרגולציה האירופית, לעומת זאת, מניחה שיצרנים ויבואנים אינם מעוניינים להזיק ללקוחות שלהם. אם מעמידים בפניהם סדרה של סטנדרטים בסיסיים הם יעמדו בהם, ויש להם גם סטנדרטיים פנימיים משלהם. תקלות אכן קורות ועבריינים אכן קיימים, ולכן נערכות בדיקות מדגמיות של המוצרים, ואם יש פגם – הוא מטופל ביד קשה.
אגב, אותו הבדל קיים גם במדיניות המס. ברשות המיסים בארה"ב, למשל, ההנחה היא שאתה אזרח הגון, אבל אם פעם אחת נתפוס אותך במרמה – אתה תחטוף קשה, למען יראו וייראו. רשות המיסים הישראלית, לעומת זאת, מניחה שאתה שקרן ועבריין ולכן מעמיסה עליך דרישות, טפסים והצהרות לרוב. אתה חשוד מראש, רק צריך לתפוס אותך. אומה של עורכי דין, כבר אמרנו.
קולחוז סובייטי ואומת הייטק
יוקר המחיה בישראל נובע משתי בעיות עומק נוספות, שתיהן מגלמות ברכה יותר מקללה. האחת היא חוזקו של מגזר ההייטק הישראלי, והשנייה היא שיעור הילודה הגבוה. בשני העשורים האחרונים מגזר ההייטק הישראלי התחזק והפך את ישראל למדינה עשירה יותר. בעשור האחרון מצאנו גם גז והתחלנו להוציא אותו ממעמקי הים, וגם זה הכניס לישראל הרבה מאוד מטבע זר. מעבר לסכומים שנכנסו לקופת המדינה והעשירו חלק נכבד מאזרחיה, התוצאה היא גם שהשקל התחזק מאוד, ובעקיפין הדבר גם גורם לכך שהמחירים המקומיים נראים יקרים יותר.
כאשר אנו מסתכלים על המחירים בישראל ובאירופה אנחנו רואים רק שהדאודורנט יותר יקר פה, אבל זוהי גם תוצאה של שער החליפין. אם דאודורנט בחו"ל עולה 3 דולרים ואנחנו בישראל קונים אותו בשקלים, אז יש הבדל משמעותי אם הדולר שווה 3.2 שקלים או 3.8 שקלים כמו עכשיו. זו הסיבה לכך שהשתפרנו במיקום מבחינת ה־OECD לעומת השנה שעברה, לא בהכרח כי נהיה פה זול יותר. הדאודורנט באירופה עולה אותו דבר, אבל עכשיו דורשים מאיתנו עליו פחות שקלים וכך הפער נראה קטן יותר. זה לא אומר שיוקר המחיה המקומי השתפר, רק שבהשוואה בינלאומית זה נראה טוב יותר. אם הדולר יטפס למשל ל־4.5 שקלים, פתאום נהיה זולים בהשוואת מחירים, אבל אף אחד כאן לא ירגיש עשיר יותר.
מכיוון אחר, אנחנו מסתכלים על אירופה בערגה ומשתוקקים לשירותים החברתיים שתושביה מקבלים, אבל שוכחים שהילודה בישראל עומדת על ממוצע של כ־3 ילדים לאישה, גם במגזר החילוני, ואילו באירופה הילודה הולכת וצונחת. המשמעות היא שהאוכלוסייה גדלה בכל שנה בכ־2%, ושישראל צריכה להשקיע משאבים אדירים רק כדי לשמור על השירותים הבסיסיים לאזרחיה: להגדיל את השירותים הרפואיים, לבנות עוד מרפאות ובתי חולים, להעסיק עוד רופאים ואחיות, לרכוש עוד ציוד רפואי, לבנות עוד ועוד בתי ספר וגני ילדים, להכשיר כל שנה יותר מורות וגננות, לסלול יותר כבישים, וכך הלאה.
תסתכלו למשל על הסכם השכר שנחתם בשבוע שעבר עם ארגון המורים. ההישג הגדול ביותר בהסכם הזה, לפחות מצד משרד האוצר, הוא הסכמת המורים להוסיף שעת לימוד פרונטלית בכיתות. משרה של מורה בתיכון עומדת היום על 40 שעות שבועיות, מתוכן 24 שעות פרונטליות של לימוד בכיתה, 10 שעות שהייה בבית הספר לצורך בדיקת מבחנים, אספות הורים והכנות למיניהן, ו־6 שעות פרטניות שבהן המורה לומד עם קבוצה קטנה של תלמידים. כעת הסכים ארגון המורים להוסיף שעת הוראה פרונטלית במקום 3 שעות פרטניות. ייתכן ששעה פרונטלית נוספת הרבה יותר אפקטיבית משלוש שעות פרטניות. אין גם פיקוח אמיתי על השעות הפרטניות, כך שאין דרך להעריך את האפקטיביות שלהן. אבל צריך להבין: ההחלטה הזו לא נבעה מחזון חינוכי חדש אלא מאילוצי המציאות. המחסור במורים מחייב את משרד החינוך למצוא דרכים יצירתיות להגדיל את מספר המורים, ותוספת שעת הוראה פרונטלית שקולה לכאלפיים מורים חדשים.
בתחום כמו פיזיקה, למשל, אין מורים חדשים. פשוט אין. לבוגר אוניברסיטה צעיר שלמד פיזיקה יש אפשרויות רבות בהייטק, שקורצות לו הרבה יותר מההצעה של משרד החינוך: לך תעשה תעודת הוראה ותקבל שכר התחלתי של 6,000 שקלים, ואם תישאר מספיק זמן במערכת תוכל להגיע אחרי שלושים שנה לשכר של 20 אלף שקלים. בוגרי פיזיקה משתלבים היום בהייטק בשכר התחלתי של 20 אלף שקלים, שעשוי להיות מוכפל תוך שנים בודדות. למערכת החינוך אין מה להציע להם. הדרך היחידה של משרד החינוך לגשר על המחסור במורים היא למצות עד תום את מי שכבר נמצא במערכת, ולכן הדרישה העיקרית שלהם הייתה תוספת שעת הוראה פרונטלית. אין כאן חזון חינוכי, אין כאן הישג דרמטי, אלא בעיקר ניסיון לשרוד ולהפעיל את המערכת עוד כמה שנים, עד שהבעיה תחזור.
ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם במישורים מסוימים, ולעומת זאת בתחומים אחרים היא תקועה עשרות שנים לאחור לעומת כל מדינות המערב. ההייטק המקומי מתמודד עם חידושי הבינה המלאכותית, שאר המשק מתמודד עם רן ארז. בהייטק חושבים סיליקון ואלי, כל השאר קולחוז סובייטי. אם שלחתם את הילד שלכם לגן עם עוד 35 ילדים, אם הצהרון לא נפתח כי אין מספיק עובדות, ואם לא פתחו אצלכם השנה מגמת פיזיקה, זו הסיבה.
נוכח הגידול באוכלוסייה, גם השמירה על המצב הקיים היא אתגר מורכב, שלא לדבר על שיפור ניכר לטובה. אם אנחנו שואפים לבצע קפיצת מדרגה אמיתית ולשדד מערכות בחינוך, בבריאות ובכלכלה – אי אפשר לעשות זאת עם ארגוני עובדים מיושנים, תפיסה הסתדרותית, מועצות ייצור ומכסות שקובעות כמה חלב וביצים נייצר כאן. כל עוד נמשיך להיות משועבדים לתפיסות הללו, נגלה שלא רק שאנחנו לא מצליחים לעמוד במקום, אנחנו למעשה נסוגים לאחור.
