הראשון לספטמבר הגיע, הילדים יצאו מהמסכים, מהבריכה ומהמשחקיות והלכו להם לענייניהם (הקטן עוד מסתגל, הגדולה מנפנפת לשלום ועולה על הקורקינט כמו בת עשרים וחמש ברחובות תל אביב), וכך יצא שמצאנו את עצמינו חוזרים ליסודות, משוטטים בבית רחב הידיים שלנו לבד כאילו היינו זוג צעירים נטולי ילדים, ומשכך לא הייתה ברירה אלא לצאת יחד לדייט. מטבע הדברים הלכנו לסרט. ילדים. איך מצאנו את עצמנו בסרט ילדים? אלוהים יודע. על כל פנים, סרט ילדים של פיקסאר, קוראים לו אלמנטלי.
אלמנטלי הוא בעצם סרט רומיאו ויוליה בגרסה חד צדדית, כלומר סרט שבו צעירה בשם אמבר, בת למהגרים, מתאהבת בצעיר בן המקום בשם וייד. חוץ מזה חשוב להדגיש שהיא בעצם עשויה מאש והוא בעצם עשוי ממים. כמו כן אין להם ממש איברים פנימיים או חיצוניים. כלומר יש להם ידיים. לא ברור לי למה שתי ידיים ולא שלש – באותה המידה הם היו יכולים להסתובב בעולם בכל צורה אחרת. אבל נניח לזה, בכל זאת, סרט פנטזיה לילדים. ילדים צריכים לזהות שמדובר פה בעצם בבני אדם שהתחפשו למים ולאש. כמובן שמים ואש לא יכולים להתערבב, ולכן אנחנו מניחים, והדמויות מניחות, שהזוגיות הזו נידונה להיכשל. הם כמובן לא בודקים את זה, כי למה לבדוק.
כמו כן, האירוע מסתבך כי זוגיות בין שני אלמנטים זה רע, מסתבר, ולכן גם המשפחה שלה – אבא שלה בעיקר, כי ככה זה אבות – נגד האירוע. אמא שלה דווקא סבבה עם העניין. גם אמא שלו סבבה עם העניין. למעשה, בשיא הסרט (סליחה על הספויילר אבל ממש אפשר להבין את זה מהעובדה שזה סרט פיקסאר) מתברר שגם אבא שלה בסדר עם העניין. הוא אמנם לא עף על מים אבל הוא בעיקר רוצה שהבת שלו תהיה מאושרת. אז מה העניין, בעצם? מי מתנגד לזוגיות הזו? איך אמבר אומרת לוויד כשהוא רוצה שהם יהיו זוג? "אתה לא תבין," אבל רגע, למה שהוא לא יבין? מה הוא, אידיוט? עזבו, היא לא טורחת להסביר. למה שתטרח להסביר, אולי הוא עוד יבין.
אבל כך, בעודי מתמרמר, נזכרתי בעצמי של לפני אי אלו שנים. פחדתי לספר להורים שלי על החברה הראשונה שלי כי – למה, בעצם? אני לא זוכר. פחדתי מהתגובה שלהם? אני גם לא זוכר. לא הייתי היחיד. הייתה תקופה יפה אי שם בעבר האפל של כולנו שבו מערכות יחסים היו משהו שלא ממש מדברים עליו עם ההורים, וההורים לא ממש מדברים עליו איתנו. יש שם, באזור ההוא שבו אנחנו הופכים להיות מישהו נפרד מהורינו, ערמת מוקשים אינסופית שאנחנו חוששים לגעת בה. ולא רק שם, גם בזוגיות ובמערכות יחסים אחרות, בעיקר בתחילתן, אנחנו חוששים לחשוף או לספר את כל הסיפור. זה לא רק הפחד מההיחשפות עצמה, אלא גם החשש לקבל דחייה מהצד השני. כאילו עדיף לא לנסות מלכתחילה.
כשאני מביט בסרט מהכיוון הזה, העיסוק האמיתי של הסרט הזה הוא לא במעמדות או בהגירה. אלה פני השטח, אבל מתחת לפני השטח יש כאן בחורה מיסוד האש שצריכה ללמוד לשלוט ברגשותיה (היא אש אז היא סוערת ובוערת ומתעצבנת מהר – הבנתם, הקיצור) ובחור מיסוד המים, רגשן וזורם, שמנסה ליצור איתה קשר. המאבק האמיתי של אמבר הוא לא מול ההורים שלה וגם לא מול העיריה, הוא מול חוסר השליטה שלה ברגשות, מול חוסר היכולת להביע אותם כמו שצריך ומול הקושי לתקשר את עצמה ואת הרגשות שלה מול אחרים. זה יושב על יסודות של הגירה ומעמדות, אבל מתחת לפני השטח זה – איך לא – סיפור על התבגרות ופריצה רגשיים.
זה לא סרט מושלם, רחוק מזה. רחוק גם מהרמה שהורגלנו לה מפיקסאר. ברגעים מסוימים הוא מרגיש כמו פרודיה על עצמו (אחד הרגעים האלה מופיע גם בטריילר בתור בדיחה, אבל זו לא בדיחה, זה באמת מרגיש פרודיה. כאילו מישהו ניסה לחקות איך סרטי פיקסאר עובדים), אבל מתחת לפלקט העלילתי, מהעלילה החצי־קיימת ומסערת הרגשות, יש כאן דימוי יפה – פשטני, אבל יפה – על זוגיות (בתחילת דרכה ובכלל), ולכל הפחות זה משהו ללכת איתו החוצה מהאולם אחרי הדייט הזוגי בצהרי היום, להתבונן זה בזו ולהיזכר שצריך לרוץ לאסוף את הקטן מהמעון.
