מדינת ישראל תסיים בקרוב שנה עברית קשוחה. ערב ראש השנה תשפ"ד, אנחנו משופדים בידי הקיצונים ושורפי האסמים. הקולות המתונים חייבים להרים את ראשם ולקרוא בקול גדול, גם אם רוח התקופה המקוטבת נושבת בכיוון השני.
מעבר לחברה ולדיבורים הגדולים, אולי זה זמן טוב לקבל על עצמנו לצאת מגדרנו ולנסות להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. אז הנה הרשימה שלי, עשרה מעשים שקיבלתי על עצמי לעשות לפחות פעם אחת בתשפ"ד. צריך להתחיל מאיפשהו.
1. ללכת להפגנה בקפלן
לא כדי להפגין יחד איתם, אלא כדי לראות במה מדובר. לשמוע את החלק בעם שחושש באמת. לא את הפנאטים שלקחו את המחאה למקום שאין ממנו דרך חזרה, אלא עשרות או מאות אלפים שבטוחים שבעוד שנה־שנתיים תהיה כאן דיקטטורה.
גם אם אתם חושבים שזה ספין איום ונורא, הם מאמינים בכך. לכו לדבר איתם, גם אם לא יהיה הכי נעים וגם אם יצעקו עליכם. זה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לעשות.
2. לחסום מגדפים ברשתות
קחו יום ניסיון: אתם חוסמים את כל מי שמקלל ומגדף ברשתות החברתיות. אל תעשו לו "השתק". תחסמו. המהדרין יעלו בתחילת היום פוסט או ציוץ שמצהיר על כוונותיהם ומודיע שזהו הנוהל מעכשיו, ואז תחסמו. בלי רחמים. אם כולנו נחסום את המטנפים, לא יהיה מי שיטנף. זה ככה פשוט.
3. לדרוש למתן את השיח
חלק מחברי הכנסת מתחרים בינם לבין עצמם מי יעמיק יותר את השסע ומי ייתן את המשפט שיעצבן יותר את הצד השני. אם הצבעתם למפלגה ואתם לא אוהבים את מה שחבריה עושים, תגידו להם. אנחנו מדינה קטנה, ואפשר להשיג בקלות את מספרי הטלפון של ח"כים או של עוזריהם. הם הנציגים שלנו ומתפקידנו להחזיר אותם לשורת ההיגיון.
4. לעשות קניות בבני־ברק
או בשכונה חרדית בירושלים. או באלעד. או בבית־שמש. החרדים הם חלק מהקואליציה ונבחריהם בכנסת מתנהגים לעיתים כאדוני הארץ, אבל מצבו של החרדי ברחוב לא משהו, בלשון המעטה.
מאז הקמת הממשלה הציבור החרדי חוטף בתקשורת, וביטויי שנאה קשים שמופנים כלפי מי שנראה חרדי. צריך לתקוף ציבורית את הח"כים החרדים ואת ההנהגה החרדית על קוצר ראותם והתעסקותם בבועה הפרטית שלהם, אבל צריך גם לחזק את הרחוב החרדי ולהושיט לו יד.
5. לשוחח עם ערבי־ישראלי
תמונת המראה של הסעיף הקודם היא מצבם של ערביי ישראל. הרציחות, העוני, הפשיעה וגם נושאים אקוטיים פחות כמו משבר הדיור – כל אלה הפכו 20 אחוז מאזרחי ישראל למיעוט שחש נרדף. אלה יכולים להיות אח או רופאה במחלקה בבית החולים, קופאית בסופר שבדיוק יצאה להפסקה, בעל מקצוע שהגיע אליכם הביתה או מכונאי במוסך.
ואגב, כולם יודעים עברית ברמה גבוהה, אז פערי שפה הם לא תירוץ טוב.
6. לדבר עם הילדים
רובנו מעדיפים לשמור את ילדינו מחוץ לגועל נפש הפוליטי. זה מובן לגמרי. מי רוצה לחשוף אותם לזוועה הזו. העניין הוא שאם לא נדבר איתם, משפיעני טיק־טוק ידברו איתם על מה שקורה, וזה כבר הרבה יותר גרוע. לא צריך לחפור להם, רק להסביר מה המצב ובעיקר לגרום להם להבין שלא כל המדינה נמצאת באחד משני הקצוות.
7. לא לצרוך תוכן מקטב
זה אומר שתקראו רק מקור ראשון, פתרון לא רע. לפחות עד שבמערכות התקשורת – וכולנו יודעים באילו מערכות מדובר – יחליטו לחזור להיות עיתונאים.
8. לא לענות
אולי הסעיף הקשה ביותר ליישום. שלוש שיחות שבהן אתם לא מגיבים, רק מקשיבים ומהנהנים, יספיקו.
לא תאמינו באיזו מהירות מתנדף האוויר מבלון השנאה והתיעוב ההדדי כשמקשיבים באמת ולא מתכננים תוך כדי האזנה את מתקפת הנגד.
ובינינו, מה כבר יגידו לכם שלא שמעתם בעבר ושאתם חייבים להגיד עליו את מה שנאמר כבר 200 אלף פעם?
9. לטייל יותר בארץ
גם מסביבי יש משפחות שכבר כמה שנים מתכננות את החופשות המשפחתיות שלהן בחו"ל. הוויכוח הבלתי נגמר בשאלה מה זול יותר לא ייפתר כנראה לעולם, אבל אנחנו חייבים לשקול עוד שיקול: האם נכון שילדינו יכירו את הארץ הזו פחות ממה שאנחנו הכרנו אותה? ילד או ילדה שבמשך כל ילדותם ונעוריהם חורשים את ארץ ישראל ברגל – האם לא ברור שיחסם למדינה ולאנשים המתגוררים בה לא יהיה דומה לזה של בני גילם שישבו מול כרי דשא מוריקים ביער השחור?
10. להחמיא למחנה האחר
תתפלאו, אבל הח"כים מהמחנה הנגדי עושים גם דברים טובים. מצאו חוק טוב שעבר בזכות חבר כנסת שאינו במחנה הטבעי שלכם, וכתבו לו. ספרו מי אתם ומה אתם חושבים, ושבכל זאת רציתם לומר שאפו על איקס. לא תאמינו עד כמה מחווה קטנה כזו מסוגלת לנתץ חומות.
