הצרות של הרצי הלוי
גם אם זאת "אינתיפאדה שלישית" וגם אם זהו רק "גל טרור" שאינו נגמר, המצב ביהודה ושומרון כבר לא ישוב למה שהיה מאז דעיכתה של האינתיפאדה השנייה ב־2005. בטח לא בקרוב.
קצב הפיגועים הולך ועולה עוד מימי הממשלה הקודמת. לצד פיגועים יומיומיים כמעט, תקופה זו מתאפיינת בהיקף התראות עצום, שמגיע למספרי ההתראות החמות של שנת 2004 בכמה מהאזורים. בהתאם, מספר הנפגעים הישראלים בפיגועים שבר השנה שיאים, אף שגם מספר הסיכולים נמצא בשיא של עשרים שנה כמעט – יותר מ־500 סיכולים מאז תחילת השנה.
בזמן שהחברה הישראלית מתבוססת בשסעיה, חשוב לדעת שרצף הפיגועים שמתמקדים ביהודה ושומרון אינו מקרי. זו אסטרטגיה של חמאס, לצד איראן והג'יהאד האסלאמי. הפיגועים עצמם אינם מקבלים הנחיה מגבוה, ולכן קשה יותר לסכל אותם, אבל כל הזוממים עלינו מציפים את השטח בכסף ובנשק ומבהירים היטב את המצופה מאנשיהם: לבצע פיגועי ירי, לדרוס, לדקור. ההנחיות הכלליות יורדות מהמפקדות באיראן, בעזה, בביירות ואפילו באיסטנבול. המטרה היא לייצר "לבנוניזציה" ביהודה ושומרון, כך שכוחות הביטחון והתושבים יותקפו במטענים קטלניים ואולי אפילו בטילים שיוברחו מגבול ירדן הארוך ומלבנון.
אנחנו עוד לא שם, לפחות בינתיים, הודות לסיכולים הרבים ולמעצרים שאינם נפסקים. המטען שפצע קצינים וחיילים של צה"ל ביום חמישי שעבר ליד קבר יוסף בשכם לא היה "כלימגור", שמפזר רסיסי מתכת קטלניים, אלא מתקן מאולתר המבוסס על בלון גז. אבל האיום שהכלימגור יופיע בהחלט קיים.
הזירה החמה ביותר היא צפון השומרון. שלושה חודשים אחרי מבצע בית וגן בג'נין חזר היקף ההתראות בגזרה למה שהיה ערב המבצע. אבל גם באזור חברון, שהיה שקט למדי עד לאחרונה, מתרבים פיגועי הדריסה, לעומת פיגועי הירי שמאפיינים את השומרון.
בכל הגזרות, רכזי שב"כ וכוחות צה"ל ומג"ב יוצאים למבצעים יומיומיים, שהם מקור לחיכוך בפני עצמם. העומס על הכוחות עצום, אימונים מתבטלים או מצטמצמים, והעצבים במחסומים מתוחים – הרי כל מכונית יכולה להביא את הפיגוע הבא.
צה"ל מנסה להימנע ככל יכולתו מגיוס כוחות מילואים למשימות הביטחון השוטף. במקביל הוא מתמודד עם ירידה בכשירות, בעיקר בחיל האוויר, שבו החשיבות של הטייסים שאינם מתייצבים לאימונים היא קריטית.
אם כל זה לא מספיק, הולכת ומתרגשת על צה"ל עוד צרה צרורה: ההשלכות שעלולות להיות לחקיקה שתעגן את הפטור מגיוס לחרדים לתמיד, לצד המשבר החוקתי הממשמש ובא. על משבר המילואים נכתב רבות, והוא רק יחמיר אם ימומשו האיומים שהכנסת לא תכבד את פסיקת בג"ץ. כעת החשש הוא מהתפשטות מהירה של משבר המילואים לצבא החובה, בגלל הפטור הגורף שהחרדים מתעקשים עליו.
יכול להיות שעם אקלים ציבורי אחר, המשך הפטור בפועל היה עובר – אבל לא כעת, ולא בחקיקה. על רקע החשש מהאצת קריסתו של מודל צבא העם, אפשר לראות את הצעד החריג שנקט השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי: הוא ניצל נאום בטקס הענקת מלגות מיזם "אמץ לוחם", שהיה אמור להיות משמים, כדי להטיל פצצה. "עמדתנו ברורה – גיוס לכולם", אמר הלוי, ונקט עמדה פומבית ברורה בנושא שנמצא, לכאורה, בלב הזירה הפוליטית. "צבא העם הוא מודל המחייב גיוס מכמה שיותר חלקים בחברה הישראלית. במשך 75 שנה זה סוד כוחו של צה"ל, בייחוד בימי מחלוקת. בהתאמות הנכונות יש מקום ויש דרך ליישם זאת בחברה הישראלית המתפתחת".
זהו ניסיון נואש של הרמטכ"ל למנוע קריסה של מודל "צבא העם". אלא שהסוף הוא בלתי נמנע – צה"ל יעבור להתבסס יותר ויותר על צבא סדיר (חובה וקבע) ופחות על מילואים – ולא רק בחיל האוויר, שבו יידרשו הטייסים לחתימת קבע ארוכה יותר.
חיילי החובה בכל היחידות יקבלו תשלום שילך ויתקרב למשכורות הנהוגות באזרחות, כדי לחפות על כך שרבים מבני ה־18 בישראל אינם מתגייסים. עד שזה יקרה, בצה"ל חוששים מאוד ממה שיקרה בשבועות הקרובים, ובראש ובראשונה בזירה הפנימית.
ההודעה של שב"כ
בינתיים מתגברות ההתקפות מבית גם על שב"כ, בדמות האמירה הקשה של ח"כ טלי גוטליב ("טוב לדעת ששב"כ וצה"ל עובדים אצל המחבלים והאסירים הביטחוניים"), והתקרית המוזרה שבה השתלחה השרה מירי רגב בשירות הביטחון הכללי.
את שני האירועים אפשר לראות כחלק ממהלך מחוכם לתייג את גופי הביטחון כ"שמאלנים" לקראת היום שבו יצטרכו לבחור צד במשבר החוקתי – ואולי זו רק תיאוריית קשר, שכן משרד ראש הממשלה הגדיר את הדברים של גוטליב כ"אמירה מקוממת".
בכל מקרה, שב"כ בעמדה שלחלוטין אינה מוכרת לו: הארגון התרגל במשך עשרות שנים לליטופים מכל קצוות הקשת הפוליטית וגם מהתקשורת, אך לא עוד. והוא לא מתכוון להיות שק חבטות. אחרי הגיבוי מראש הממשלה נגד דברי גוטליב, ראש שב"כ עצמו לא נשאר חייב לרגב, והוציא הודעה חריגה שהכחישה את כל טענותיה בנוגע לתקרית.
גם בוויכוח אם שב"כ ייכנס לעומק המלחמה בפשיעה בחברה הערבית, הארגון לא יזוז מעמדתו שלפיה זהו נושא למשטרה. שב"כ שותף בחקירת הרצח של מועמד לראשות עיריית נצרת בגלל הפגיעה בהליך דמוקרטי, אך זה הכול. הוא מסייע למשטרה במידה כזאת או אחרת בתחומים אחרים, אבל הארגון אינו משתתף באופן פעיל בחקירות נוספות.
ההברקה של שבתי
המוסד עדיין נמצא מחוץ לעין הסערה, לפחות באופן יחסי. השבוע הלך לעולמו במפתיע אחד מהטובים שבראשיו לשעבר: שבתי שביט מת בגיל 84, במהלך נסיעה פרטית לאיטליה. על המבצעים והמהלכים שהוביל שביט אפשר לכתוב ספרים. הוא סיפר לי על הברקה אחת שלו לפני כמה שנים, כשפגשתי אותו במשרדי חברה שעמד בראשה, ששמה "אתנה".
שביט סיפר שהעובדה ששירת כקצין איסוף באיראן בתקופת שלטון השאה הביאה לחשיפת תוכנית הגרעין הסודית של איראן בתחילת שנות התשעים. "הכרתי את החשיבה האיראנית, והבנתי את המסקנות שלהם ממלחמת איראן־עיראק", הוא אמר, "בטהרן ספגו מטחי טילים ולא היו יכולים להגיב, והערכתי שלא ייתכן שהם ישמעו על תוכנית גרעין עיראקית ולא יפתחו גרעין משלהם".
שביט היה קול בודד במערכת הביטחון, אבל בעקבות סדרה של פעולות חסויות נחשפה תוכנית הגרעין של איראן, בדיוק כפי שציפה. החשיבה שלו הוכחה כנכונה.
המיקום של אריתריאה
משהו על היחסים המורכבים בין ישראל לאריתריאה, שעלו השבוע לכותרות בשל המהומות בתל־אביב: ההיסטוריה של ישראל עם המדינה האפריקנית התחילה עוד בימי המנדט הבריטי, כששימשה יעד לגירוש מנהיגי לח"י. בתחילת שנות התשעים התחזקה חשיבות היחסים איתה בגלל מיקומה על חוף ים סוף. מחופיה אריתריאה אפשר לעקוב אחר תנועת כלי השיט הנכנסים לים סוף, למשל מאיראן. בשיא הפריחה ביחסים בין הארצות, התלוויתי למשלחת ביטחונית־כלכלית שיצאה לביקור בבירה אסמרה. מאז פורסמו בכלי תקשורת זרים ידיעות על כך שישראל מחזיקה מתקנים של המוסד ותחנות צוללות על אדמת אריתריאה.
מהצד השני חלה הרעה ביחסים המדיניים בין ישראל לאריתריאה, ומאז שנת 2020 השגרירות שלנו באסמרה אינה מאוישת. מנגד, השיקול הגיאוגרפי עדיין גובר אצלנו על יחס השלטון באריתריאה כלפי בני עמו, ועל מה שקורה בסכסוך הפנימי אצלם ומופיע בהתפרעויות רחוב אצלנו.
