'נהפוך כל אבן כדי להצליח' הכריז בני גנץ ערב פתיחת השיחות בבית הנשיא, לפני מספר חודשים. לאן הולכות האבנים כשהופכים 'כל אבן'? לכאורה הן אמורות להיזרק לאחור, כדי שלכל הפחות לא תפגענה בהתקדמות. בהצהרתו האחרונה של גנץ התקבל רושם שהאבנים התהפכו על מי שהתיימר להפוך אותן. מנהיג המחנה הממלכתי תיאר היטב כיצד ממשלת ישראל נשלטת על ידי קיצונים שמאיימים להובילנו אל התהום. אכן, בשיח הציבורי מאז ומעולם קולם של הקצוות הוא חזק יותר וברור יותר. במרבית המקרים הקצוות האידיאולוגיים מסמנים את החזון והיעד של המחנה, ואילו המציאות נקבעת על ידי הכוחות הפרגמטיים והמרכזיים. מאז פרצה הרפורמה לחיינו אנו מתנודדים בין קריאות ל'ד-מו-קר-טיה' לזעקות שבר 'לא תקחו לי את הקול'. הדרך להימנע מסחרור הקצוות היא על ידי יצירת קול למרכז שמוכן להפנים את הביקורות שבקצוות ולתרגם אותם לפשרה מעשית. במקום זאת שיח הקצוות הפך למנגנון ההפעלה של הפוליטיקה הישראלית. רוטמן ולוין בצד האחד אהוד ברק ושקמה ברסלר בצד השני. הקולות המרכזיים לא רק שנאלמו אלא אף נעלמו.
עד לאותה הצהרה של גנץ עוד הייתה תקוה שעוד רגע ונוכל להפקיע את גורלנו מידי שחקני הקצה. אך האשליה הזו נגוזה. גנץ אבחן נכונה את הסכנה שבהפקדת גורלנו בידי הקצוות, אבל נעצר בנקודה זו. במקום לייצר דינמיקה של פשרה והידברות, שראשיתה בהבל פה, ואין לדעת את סופה, העדיף המחנה הממלכתי לקבוע ש'אין עם מי לדבר' ולכן 'אין מה לעשות'. אין צורך בסיבות לחוסר-מעש, אבל הציפיה ממנהיג היא לקחת סיכון ולעשות מעשה. הדרך היחידה לנטרל את כוחם של הקצוות היא על ידי עשיה ממרכזת. כאשר המחנה הממלכתי מוותר על עשיה הוא ממשיך להפקיר אותנו לידי הקצוות.
גנץ הזהיר אותנו מפני משבר חוקתי, והוא צודק. משבר חוקתי איננו עניין אקדמי. כאשר נציבת השב"ס צריכה להחליט האם היא נשמעת לשר או לחוק, כאשר מפקד הצבא צריך להכריע האם הוא מציית לממשלה או לבית המשפט זהו לא רק משבר חוקתי, אלא התפרקות החישוקים שמחזיקים את המדינה. האינטרס העליון צריך להיות איפוא הרחקת המשבר ככל שאפשר. רבים מעריכים שמטרת נתניהו בהזמנה להדברות הייתה בדיוק זו, להראות לבית המשפט, שאכן יש על מה לדבר ועל כן בית המשפט איננו צריך לקבל הכרעה שעשויה לחולל משבר חוקתי. כאשר המחנה הממלכתי דוחה כל הידברות, הוא הופך עוד אבן בדרך למשבר חסר תקדים, כפי שגנץ היטיב לתאר.
אבל הדבר המפתיע ביותר, וגם המתסכל ביותר, הייתה הקביעה שכל עוד מתנגדי הרפורמה בליכוד אינם מתלכדים לקבוצה אחידה ומשמיעים את קולם, אין עם מי לדבר. מנהיג מכל סוג שהוא ובכל רמה שהיא איננו משתית את חזונו ותכניותיו על מה שיעשו אחרים. הוא איננו מחכה לבואו של הרגע, אלא מביא אותו. הציפיה שאנשים יסכנו את מעמדם, תפקידם ובחירתם עבור הבטחה מעורפלת לעתיד, לא רק שאיננה תוכנית עבודה, אלא זו דרישה בלתי הוגנת שלא לומר יותר מכך.
בסופו של דבר מעל הנאום שנאמר בטקס הרמת כוסית לפעילי המפלגה ריחפה עננת בחירות – 'איננו אופוזיציה לשלטון, אלא אלטרנטיבה לשלטון'. האמנם? משפט זה מעיד יותר מכל על חוסר ההבנה של טיבו של 'המשבר חסר התקדים', כפי שגנץ הגדירו. בעולם פוליטי נורמאלי נתניהו, דרעי וגנץ כבר היו מוצאים את הדרך להקים ממשלה מרכזית יותר ומתפקדת יותר, במקום ממשלה שעוסקת בלדרוס לא רק את הנורמות החברתיות והמשפטיות הבסיסיות אלא אפילו את אנשיה שלה (ע"ע מירי רגב). העובדה שזה לא קורה, צריכה לשמש סימן אזהרה בוהק שאיננו במצב נורמאלי, ולכן גם כלל לא בטוח שהמחנה הממלכתי יוכל לפדות את כל המנדטים שנמצאים בבנק הסקרים.
אפשר לומר הרבה דברים רעים על הממשלה, אי אפשר לומר על חבריה שהם אינם מבינים פוליטיקה או שאינם יודעים לקרוא סקרים. לא רק שהקואליציה לא הגיעה לסוף דרכה, אלא שכבר עכשיו חלק מחבריה עוסקים בסלילת הדרך להמשך כהונתה. במרוצת החודשים שחלפו הועלו שתי הצעות חוק שונות שמטרתן למנוע ביקורת שיפוטית כלפי החלטות וועדת הבחירות. המשמעות היא שאם ועדת הבחירות תשלול לדוגמא את זכותן של המפלגות הערביות להתמודד בבחירות, הן אכן לא תתמודדנה בבחירות, ויחד איתן המוני מצביעים לא יגיעו לקלפיות. הרצון להוציא את המפלגות הערביות הוצהר על ידי בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואחרים פעמים רבות בעבר. הנכונות של הליכוד להביא לדיכוי ההצבעה במגזר הערבי זכור היטב מפרשת המצלמות. מה ימנע הפעם הפעלת אמצעים דרמטיים יותר להשפעה על מהלך הבחירות?
האם אנשי המחנה הממלכתי שטוענים מראש שאינם סומכים על נתניהו, סומכים עליו די הצורך כדי שיאפשר בחירות הוגנות והגונות? מדינת ישראל אכן עוברת משבר פוליטי, חברתי וחוקתי חסר תקדים בתולדותיה, אבל יש לו תקדימים לא מעטים בהיסטוריה. מדינות בעשור השמיני לחייהן נוטות להתפרק, כך קרה לממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, החשמונאים, ארצות הברית שנכנסה למלחמת אזרחים ועוד ועוד. כל נסיון להכריע את המשבר לצד זה או אחר גורר איתו מחירים בלתי נסבלים ועשוי להסתיים בחורבן. הדרך היחידה לצאת נגד ההיסטוריה היא לצאת נגד השבט ונגד המחנה, ולבנות גשר על פני מים סוערים. לבני גנץ יש את כל הסיבות הטובות שבעולם לסרב להצעות פשרה, להסביר שנתניהו נוכל, ואם איננו נוכל אז הוא לא רוצה, וגם אם היה רוצה הוא איננו יכול. יש לו סיבה אחת בלבד ללכת אל הנודע – ישראל לפני הכל.
