הדיון הער בנוגע לשיטת הסניוריטי בבית המשפט העליון משופע בהפניות לנעשה בארצות שמעבר לים. אם ״העבר הוא ארץ זרה: הם עושים שם דברים אחרת", כמשפט הפתיחה הנודע של הספר ״המקשר״ של ל.פ. הארטלי, כדאי לבחון כיצד נעשו הדברים בעבר – ובעיקר, בעבר שלנו. וכיוון שבית המשפט העליון שלנו הוא אחת ממורשתיו העיקשות של המשטר המנדטורי ששלט בארץ, מבט לעברו עשוי אף הוא ללמד משהו.
אז נכון, בתקופת המנדט לא חל עקרון הסניוריטי בבית המשפט העליון בארץ. הנה דוגמה טובה: נשיא בית המשפט העליון השני, מייקל מקדונל, שהוצנח לכס הנשיאות בשנת 1927, הגיע לפלשתינה-א״י כדי לכהן במשרה זו. קודם לכן שירת מקדונל את האימפריה במערב אפריקה, שם שימש תחילה בתפקידי מינהלה באדמיניסטרציה. בהמשך, כאשר הגיע לסיירה ליאון, כיהן ראשית כ״פרקליט המדינה״ ואחר כך הועבר היישר למשרת מ״מ נשיא בית המשפט העליון. ההקפצה הבאה בדרגה חיכתה לו, כאמור, בפלשתינה. שם ישבו לצידו, כמובן, שופטים שזה זמן כיהנו בבית המשפט העליון בירושלים – בהם אפילו שופט בריטי, שימונה בהמשך לנשיאות בית המשפט העליון בפיג׳י (אוון קורי), ושופט מקומי שהיה, אגב, גם מבוגר ממקדונל (מוסטפה חאלדי). עניין הגיל ראוי לציון רק כיוון שהתרגום המקובל לעברית של משרת השופט שעמד בראש בית המשפט העליון (באנגלית: Chief Justice) היה ״זקן השופטים.״ כפי שניתן לראות, הכינוי לא התבסס על גילו המופלג של זקן השופטים – מקדונל, למשל, מונה לתפקיד כבר בגיל 45 – אלא על בכירותו.
למחליפו של מקדונל, הארי טרסטד, הייתה קריירה דומה לזו של קודמו: הוא שימש כ״פרקליט המדינה״ בפלשתינה (ועוד קודם לכן, הוא שימש בתפקיד זה במושבות אחרות ברחבי האימפריה, למשל, בקפריסין) ומשרת השיפוט הראשונה שלו בפלשתינה הייתה כנשיא בית המשפט העליון – משרה אליה מונה ב-1937.
בראיה כוללת הקריירה הקולוניאליסטית-אימפריאלית של מקדונל וטראסטד נעה מעלה-מעלה – ממשרה אחת למשרה ״גדולה״ ממנה. ועדיין, הם אלו שנדרשו לשאול את שאר השופטים ״היכן נמצאים פה ספריית השופטים וחדר השירותים?״ כאשר נצרכו לכך לראשונה לאחר שמונו לנשיאות. היכרות אינטימית-פנימית עם המוסד שבראשו הם הועמדו – לא הייתה להם.
מעניין לציין שופט נוסף בבית המשפט העליון בפלשתינה ששיטת הסניוריטי היתה מטיבה עימו: גד פרומקין, השופט היחיד שכיהן בערכאה הגבוהה ביותר בפלשתינה משנת 1920 ועד לתום תקופת המנדט. אך פרומקין לא היה בריטי אלא נציג בודד, לכל אורך הדרך, של הקהילה היהודית בארץ. מועמדותו מעולם לא עמדה על הפרק.
מה נלמד מכך? שהמנגנון האימפריאליסטי הבריטי מינה שופטים ונשיאים, גם לבתי משפט עליונים, בהתעלם מסוגיית הוותק בכהונה בערכאה הרלוונטית. עוד נלמד, כי שופטים בריטים הוצבו על גבי הגלובוס לפי צרכיה של האימפריה, כפי שנקבעו בלונדון ובקולוניות השונות. המעבר המהיר מפקידות לשפיטה היה מעשה שגרה. הראיה הקולוניאליסטית-אימפריאלית, שהתנשאות על ילידי המושבות רבתה בה, הקלה על סידור עבודה שכזה; סידור שבו אדם (הם כולם היו גברים) כיהן יום אחד כפקיד בכיר באדמיניסטרציה של מושבה מסוימת ולמחרת, בטרם הספיק לפרוק את חפציו, הוא ישב בלשכת נשיא בית משפט עליון – באותה מושבה או במושבה אחרת שזה מקרוב בא אליה. וזאת, הגם שבפניו של אותו בית משפט עשויות היו לעלות טענות כנגד רשויות התביעה או רשויות המינהל הקולוניאליסטי המקומי, כפי שהיה בבג״ץ המנדטורי, שתמיד היה אגף בבית המשפט העליון.
הגיונה של דרך הבחירה של נשיאי בתי המשפט העליון שנהגה בארץ נבע, בין השאר, מראיה אימפריאליסטית, בלתי דמוקרטית בעליל, שבה הצטיינות בסולם ההערכה הקולוניאליסטי הייתה בעלת חשיבות יתירה, והשופט המקומי נתפס כנחות. בעולם שבו פעל בית המשפט המנדטורי שלנו, המנגנון הבריטי-האימפריאליסטי חלש על האימפריה כולה, והזיז את אנשיו, ככלי שחמט, ממקום למקום. יש להדגיש, כי חרף כל זאת, אין לומר בפשטנות כי בתי המשפט הקולוניאליים לא נהנו כלל מעצמאות מוסדית ואישית, או שבפסיקתם תמיד נגלה ציות לצו האדמיניסטרציה הקולוניאלית. כשם שאין להכחיש את הכבלים האימפריאליים שהונחו עליהם, אין למהר ולזלזל ביושרם המקצועי, בוודאי שלא בכל המקרים. עדיין, הצבתו, תמיד, של נשיא בית משפט בריטי בראש בית המשפט העליון בפלשתינה היתה אמצעי אחד מרכזי שיכול היה להבטיח כי לא ירבו המקרים שבהם שופטים יגלו עצמאות-יתר.
הסתכלות לאחור לא נועדה לחזות את העתיד. במובנים רבים, המציאות בישראל שונה מזו ששררה במשטר המנדטורי. אך הטענה עדיין עומדת: בתקופת המנדט באו לידי ביטוי מזוקק ומודגש מאפיינים שונים של מוסדות המנדט שעדיין איתנו. בראיה זו, השבת סידור העבודה שנהג בארץ בתקופת המנדט תהייה שקולה להליכה ל״ארץ זרה,״ שכן הבריטים אכן עשו ״שם״ דברים אחרת מסיבות שיש לנו סיבה טובה לחשוש מהן. שופט התלוי בחסדי ממניו – בהם אלה המבקשים שליטה בציבור, ולא את חיזוק זכויותיו – עלול לשאוף לרצותם אם הוא חפץ לעלות למעלת נשיא בית המשפט העליון. המניע (הפוליטי) למינוי עלול להטות את ההתנהלות על כס השיפוט, ובכל מקרה, הוא מכתים את המינוי. לכן, גדיעת נוהג הסניוריטי בארץ עלולה להשיב אותנו לאחור, למצב בו בכיר השופטים מונהג מלמעלה, לצרכי השלטון, ואף אם המחויבות המקצועית היא שתנחה אותו – הכתם שיוטל על הצנחתו לא במהרה יוסר.
