בשבת שעברה הוכתה ישראל בתדהמה כשרחובות תל־אביב בערו. אנשים שהוגדרו בקרב חלקים גדולים בציבור בתור ״מבקשי מקלט״, ללא הבחנה בין תתי־קבוצות, ניהלו קרבות רחוב שלא היו מביישים סרט פעולה. אבנים, מקלות ואלות התערבבו בבוקר שבת, בתגובה לאירוע שארגנה שגרירות אריתריאה כדי להלל את המשטר הדכאני במדינה האפריקנית.
המשטרה טענה שלא הייתה יכולה לצפות את עוצמת המהומות, אבל מי שכן היה יכול לצפות זאת הוא ידידו הטוב של האדם, גוגל. בשיטוט מהיר ברשת אפשר לגלות שלפני פחות מחודש, אירוע דומה שתכננה שגרירות אריתריאה בקנדה הוביל לפרעות דומות. לא ברור כיצד מודיעין המשטרה, שאסף מידע לקראת האירוע, החמיץ את עשרות הכתבות בנושא. הוא החמיץ גם את את המכתבים ששלחו למשטרה מנהיגי מתנגדי המשטר, שהתריעו על שעתיד לקרות.
במהלך המהומות התקוטטו ברחובות העיר העברית הראשונה תומכי המשטר בחולצות אדומות ומתנגדיו בחולצות כחולות. הם פצעו אלה את אלה ואת השוטרים, הורסים מכל הבא ליד, כולל בתי עסק שישראלים עמלו שנים להקים ולטפח. הקטטות היו חמורות עד כדי כך שמגן דוד אדום פרסם הודעה על מחסור במנות דם מכל הסוגים, וקרא לאנשים להגיע ולתרום דם. מפכ״ל המשטרה הודה שהוא לא זוכר מהומות כאלה מאז אוקטובר 2000. בתגובה החליט השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר, לעצור מנהלי אריתראים שהשתתפו במהומות, צעד שעורר דאגה באו״ם.
השאלה החשובה כעת היא לא רק מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם התופעה, אלא מה בכלל עושים בישראל אדומי החולצות, תומכי המשטר הרודני. גם אם נצא מנקודת הנחה שכחולי החולצות הם פליטים שנמלטו מגיוס חובה שאינו תחום בזמן, תחת שלטון לא מוסרי, קשה לומר את אותו הדבר על האנשים שנאבקו בהם. מדוע תומכי המשטר, שלא יאונה להם כל רע במדינתם המקדשת תמיכה ונאמנות, נמצאים בכלל בישראל? המסקנה המתבקשת היא שהם מהגרי עבודה ותו לא. מדינת ישראל הריבונית רשאית להעניק אשרות עבודה לעובדים זרים, והיא עושה זאת על בסיס קבוע, אך המסתננים לא עברו את המסלול החוקי כדי לקבל את האשרה, אלא הגיעו לכאן באופן לא חוקי.
גם הענקת מקלט לפליטים איננה בלתי מוגבלת. החוק הבינלאומי קובע שמקלט יוענק לפליטים במדינה הראשונה שהם מגיעים אליה, ובמקרה של רוב האריתראים זוהי בכלל מצרים. ראוי לעם היהודי להעניק במולדתו המחודשת מחסה לנדדפים, כפי שהבין אחד מגדולי מנהיגי הימין הישראלי, ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שהעניק מקלט לפליטים וייטנאמים בסוף שנות השבעים. אולם המחסה הזה אמור להינתן למי שאכן נרדף בארצו.
נקודת האור בהתמודדות עם הבעיה היא גדר הגבול שבנתה ממשלת נתניהו לפני כעשור בגבולה הדרומי של מדינת ישראל, גדר שהפחיתה את מספר הפולשים הנה עשרות מונים. נקודת אור אחרת היא העזיבה מרצון של רבים מהם מאז שהגיעו. אולם נקודת החושך היא שמדינת ישראל מעולם לא בחנה את בקשות המקלט של המבקשים, מה שלא מאפשר לה להבדיל בין מי שזקוקים להגנה ובין מי שעלינו לגרש. אסור לנו להסתפק במעצר המנהלי, נוהג מפוקפק ממילא, אלא עלינו לקבוע תבחינים ברורים הקובעים מי זכאי למעמד פליט בישראל ומי לא, ולפעול בהתאם – הענקת מעמד פליט למי שזכאי לו, גירוש של מי שאיננו כזה.
הגמגום המתמשך של ממשלות ישראל לדורותיהן גרם לתושבי דרום תל־אביב לחיות במובלעת לא בטוחה בליבה של ישראל. תושבים מוחלשים־ממילא מתמודדים שנים ארוכות עם פשיעה, אלימות ותקיפות מיניות. אם לא למען הפליטים, מדינת ישראל חייבת להסדיר את מעמדם למען אזרחיה הסובלים מהם – תושבי דרום תל־אביב.
הסדרת הנושא בשעת כושר זו איננה נקמה על ההתפרעויות, אלא חלק מהמשילות והביטחון האישי שהובטחו ומגיעים לכולנו: בנגב, בגליל, בירושלים, ביהודה ושומרון, וכן – גם בתל־אביב.
