אני מודה לרב ד"ר דניאל הרטמן על תגובתו לראיון שערך עימי יהודה יפרח, בעקבות ספרי "זהויות מתנגשות" (הכתבה והתגובה פורסמו במוסף דיוקן בשבועיים האחרונים). זו גם הזדמנות לברך על מחלוקת שהיא לשם שמיים, ואשר נוגעת ברעיונות – משני הצדדים – שיש להם בתי מדרש כבדי משקל, ובהם אנשים ונשים רציניים. ובהקשר של מכון שלום הרטמן: ברור לי שהמקום מגוון באישים שונים ובדעות שונות. הייתי שם בעבר כתלמיד, ויש לי שם חברים וחברות יקרים שאני מעריך ומוקיר מאוד מאוד. ואף על פי כן יש מחלוקת, והיא, כלשונו של המהר"ל, מחלוקת שהקב"ה אוהבה כי "אהוב ואהוב היה המחלוקת… ואדרבה, בת קול היה אומר אלו ואלו דברי אלקים חיים" (דרך חיים, פרק ה, עמ' רנז–רנח). בימים סוערים אלה, מחלוקת אמיתית הנעשית ברוח טובה היא כמים צוננים לנפש עייפה. אני גם מוקיר מאוד מאוד את פועלו של דניאל הרטמן, שלהבנתי עושה ככל יכולתו – ומהתרשמותי: מצליח מאוד – למען החינוך היהודי בזמננו כפי שהוא מבין אותו.
דומני שעומק המחלוקת העזה בינינו קשור לעובדה שצמחנו באותה חלקת עולם יהודית־ציונית־ליברלית. על כן, כמה מהדברים שנכתבו בדברי התגובה מקובלים עלי לחלוטין. גם בעיניי פשוט וברור כשמש שהתורה מחייבת לשלב את האמונה בבחירת ישראל עם האמונה שכל אדם נברא בצלם; שהיא כוללת מחויבות "לזכויות כל אדם, ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום"; ש"בחירת ישראל" אינה "רק מתנה, אלא אחריות"; ש"הלאומיות היהודית" היא מצע וכלי "לתיקון עולם"; ש"שבעים פנים לתורה" ואין לאיש מונופול על היהדות; ש"ציון במשפט תיפדה", ושיש "לבקש שלום ולרודפו". פשיטא, והדברים נאמרו שוב ושוב בספרי הנדון.
המחלוקת מורכבת יותר. איננו נמצאים בשני צידי המתרס, כאילו האחד הוא פרטיקולריסט וממילא חזקה עליו שיהיה "סגור", "פונדמנטליסט" וכנראה גם "גזען", "שוביניסט", "מדיר" ו"אלים"; ואילו השני "מוסרי", "אוניברסלי", "נאור", "פתוח" ו"מאיר פנים". לא זה הרקע המסביר את המחלוקת.
הסוגיה שלפנינו מורכבת ותשתיתית, וכדי להבהירה עד תום נדרשתי לספר של שני כרכים שביקש לסדוק פרדיגמות מקובלות. יהודה יפרח בכתבתו הצליח להביא תמצית של הדברים ב"קצירת האומר", והדברים חודדו כמקובל בכתבה. כך הפכו סוגיות אזוטריות ומורכבות לדיון ציבורי. ואולם עתה אבקש לחדד את מה שכן במחלוקת:
על "תרגום מלא" של יהדות למוסר. כפי שיודע כל בוגר לימודי מחשבת ישראל, המודרנה לא חידשה את המפגש שבין "פנים" יהודי ל"חוץ" כללי. כל חכמי ישראל נפגשו עם חוכמת העמים, ולמדו ופירשו בזיקה ובשיחה עם ה"חוץ". ועם זאת, התופעה של יהדות ארה"ב היא חידוש. זה אירוע תרבותי שלא היה כמוהו; ההתבוללות במרחב זה היא שונה. ייחודה שהיא לחלוטין אינה לעומתית, והיא סוחפת ומחלחלת גם לשיח הישראלי. להבנתי, אחד הגורמים והזרזים לכך הוא "תרגום מלא" של היהדות אל המרחב המוסרי והמערבי־ליברלי. המשמעות היא שה"חוץ" הכללי העוטף אותנו, הופך לנייר הלקמוס היחיד של מה ראוי ומה אינו ראוי.
ודאי שגם אני מסכים לדברי הרב קוק, ש"אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה". אבל יש להבין את הרב קוק בהקשרו הרחב. אמירות אחרות שלוֺ נתנו ביטוי ל"תרגום חלקי" של יהדות למוסר. לא פעם הוא דוחה את רגשותיו, התלהבותו ושיקולי המוסר שלו לנוכח "אהבת החק האלוהי של קדושת המצות והמשפטים" (חזון הגאולה, עמ' קי), והוא מעיד על "מלחמתו הפנימית" (אורות הקודש ד, עמ' תב). זה כבר לא נשמע כל כך "פתוח". הרב קוק, כפי שהעיד על עצמו, היה אדם קרוע.
יהדות ומוסר הולכות יד ביד, זה ברור. אך "תרגום מלא" מכפיף את הדת למוסר המצוי, ומה שאינו נכנס לקטגוריות הסבירות הללו הופך ל"לא יעלה על הדעת". היו פרשנים שעשו כך בתולדות ישראל, אך בהקשר המודרני והפוסט־מודרני, ההשלכות של פרשנות זו יגיעו לבסוף בהכרח לנישואי תערובת. בעבור פרשנים אלו נישואי תערובת כבר לא יהיו "התבוללות", הם אפילו יהפכו לפתח שעשוי להשאיר יהודים בקהילה הליברלית. להבנתי, המשמעות היא שינוי תשתיתי בהבנתנו מהי קהילה יהודית ומהי יהדות.
העמדת אלוהים במקום השני. ידוע לי שמצוות שבין אדם לחברו מקבלות מעמד גבוה יותר ממצוות שבין אדם למקום. וברור שיש לצערנו הרב דתיים שונים ומשונים – בדתות השונות – שמעוותים את הדת, מחללים שם שמיים וממילא גם מרחיקים את ישראל מאמונתם. להבנתי, הכותרת "להעמיד את אלוהים במקום השני" אינה רק סוג של וריאציה על דברי רבי יהושע "לא בשמיים היא", המצביעים על חשיבות האדם בתהליך לימוד ופרשנות התורה. מאמר זה צר מכדי לעמוד על מה שטמון בכותרת המעמידה את אלוהים במקום השני; אני עוסק בכך בספרי (פרק ו). אומר רק זאת – ושוב, יש לעיין בספר עצמו: מדברי הרטמן המובאים שם עולה שהמונותאיזם יוצר שיבוש. זה רעיון גדול מדי המערער את האיזון, הופך את א־לוהים ל"סוג של סם" ויוצר הרעלה הגורמת לעיוורון מוסרי. להבנתי, דברים אלה כבר חורגים מגבולות המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה", שאני כמובן חותם עליו בשתי ידיי.
גם אני נחרד מחילול ה' האחוז בקריאה פונדמנטליסטית שתוצאותיה רמיסת אדם והידרדרות לגזענות, התעמרות ושוביניזם. אבל יש גם מורכבות של "תרגום חלקי" שיש בו הכוח להכפיף עצמך גם למה שאינו מתאים ונוח ושאינו "מסתדר לי"; יש גבולות גזרה שהם מעליך. ב"תרגום מלא", מי שקובע את גבולות הגזרה הוא רק המרחב המקובל כמוסרי שבחוץ, שבאופן מניפולטיבי גם עלול להפוך כל דבר שאינו מקובל עליו ל"גזענות"; ברוח זו, איסור נישואי תערובת איננו בר־הגנה.
נישואי תערובת. הרטמן כתב ש"לא היהדות הליברלית ולא אני המצאנו את נישואי התערובת. המציאות היהודית בצפון אמריקה, של היותנו מיעוט בתוך חברה הטרוגנית, מכילה ומחבקת, נרמלה את התופעה הזו". זה נכון, נישואי תערובת היו מאז ומעולם. אבל נישואי תערובת בהקשר המודרני והעכשווי מחוללים שמות בקהילה היהודית הליברלית. נישואים אלה נושקים לרוב מוחלט של הקהילה היהודית, ואולם ביהדות החרדית הלא־ליברלית האחוזים זניחים ביותר, חד־ספרתי ברמה התחתונה. כלומר, לא "המצב" מחולל את הדבר, ולא מדובר בגורל אלא בפרי תרבות מובחנת. האם הפתרון מבחינתי הוא להיות חרדי? לא! אבל איני מוכן להתחמק מהכרה בקשר שבין ליברליות עכשווית לאִפשור וּודאי נרמול נישואי תערובת.
חשוב לי להבהיר: איני חושב ולא כתבתי שדניאל הרטמן "רואה ערך בנישואי תערובת", "קורא לנישואי תערובת" או "רואה בנישואי תערובת פתרון פוליטי לבעיות שלנו". אולם לדעתי השיח הליברלי מנרמל נישואי תערובת; העניין הזה מובנה עמוק בתהליך החשיבה ההומניסטי, המכיל והמתחשב. וכאשר כל זה מלווה בתקינות פוליטית, "אין מצב" שלא לנרמל זאת, וחיש קל זה יהיה המצב המצוי, הקיים, שאין להעיר עליו באי־נחת, כפי שקורה ביהדות ארה"ב.
אני מודע לכל מה שכתב הרטמן: הזוגות המעורבים אינם חשים עצמם מתבוללים; הם חיים בריבוי זהויות; יש כאן מלחמה על הדור הבא, ולא ניתן לשמור עימו על יחסי קרבה ללא נרמול נישואי התערובת (שהם הוריו). ברור לי שתודעה יהודית היא מבחירה, ושיסוד הכול נעוץ בחינוך יהודי. כל שביקשתי הוא לשים מראה מול פעילויות נמרצות "למען המשך הקיומיות היהודית", שאני מאוד מעריך את הכוונות הטובות העומדות מאחוריהן, אולם להבנתי יש בהן פוטנציאל להיות הגורם המנרמל והמעצים של נישואי תערובת, שיהפכו להיות לא רק מצוי אלא רצוי – ולא רק בארה"ב אלא גם בארץ. ההשלכות של מציאות כזו על מהי היהדות ומי אנחנו, יהיו דרמטיות יותר ממהפכת החילון שהיהדות עברה בעת החדשה.
