מה שקורה לבלה הוא אחד הגורלות העגומים ביותר שיכולים לקרות לבת או לבן המין האנושי: היא לוקה בדמנציה חריפה, ודעתה אובדת פיסה אחר פיסה. לא נושא קליל במיוחד לרומן, ולא ציפיתי ליהנות במיוחד מקריאת ספר בנושא. טעיתי.
בלה היא זמרת אופרה גדולה, "זי בסט סינגר אין איזראל", כפי שאומר עזר ויצמן לאל גור בעמוד 32. דמות בנויה היטב ומוחשית להפליא, מהצמה הלבנה העבה עד לשפתון האדום הבוהק. אבל הספר איננו פוגש אותה בימי הזוהר שלה, עומדת על במות ומרטיטה שפתיים ולבבות, אלא בסוף חייה. היא קצת מבולבלת, ואז הרבה מבולבלת, ואז צלולה לעיתים רחוקות. יענקל'ה, הגבר המסור עד עפר שלצידה, כולא אותה איתו בבית וממתין שאשתו תחזור אליו. גליה, הפסיכוגריאטרית שמטפלת בבלה, עוברת משבר גיל ארבעים שמואץ בעקבות המפגש ביניהן. נעמי, הבת היחידה, חוזרת מג'ונגל הבטון שחלומות עשויים ממנו לביקור מולדת, ויש לה סוד. את כל האנשים האלה, ועוד כמה דמויות משנה, אנחנו פוגשים עשרה ימים לפני ליל הסדר, ונפרדים מהם עוד לפני מוצאי החג.
מה קורה בינתיים? בלה הולכת ודוהה, ובגרסה מיסטית כלשהי של חוק שימור החומר, הדמויות סביבה הולכות ותופסות יותר צבע. שלישיית החברות־מעריצות הצמודות (דמויות שלא עשויות טוב במיוחד, צפויות כמו השמות שאיתרע מזלן לקבל: שושה, פולה ויוטי) מפתחת אחרי עשורים של הנהון קצת אופי, וחלקן אפילו יתחילו לאהוב את בלה באמת. הבת נעמי אומרת דברים ששתקה הרבה זמן, דווקא כי אין בצד השני מישהו שישמע. גליה מורידה לרגע את חלוק הרופאים מהנשמה שלה, ויענקל'ה, שבילה את כל החיים בצל הזוהר שהטילה אשתו, מקבל לראשונה את המושכות ואת מרכז הבמה.
אם נשמע לכם שלא מתרחש כאן הרבה, אתם צודקים. זהו הרומן הראשון של צ'פלין, שיצירותיה הקודמות היו דוקומנטריות יותר, והדבר ניכר. מעט מאוד התרחשויות מתוארות בזמן אמת, מעט מאוד דיאלוגים מונחים שם כדי שנוכל לצפות בהם. רוב הספר הוא מונולוגים פנימיים של הדמויות השונות, שכתובים כולם בגוף ראשון. אבל למרות שהסגנון הפסיכולוגי הזה עלול בקלות לעייף, הקריאה ב"משהו קורה לבלה" זורמת להפליא. השפה קריאה מאוד, התיאורים מלאי צליל וריח, והדמויות מעוררות חשק להזמין אותן לקפה ולהכיר אותן עוד.
"אני יודעת את הסוף!"
שאלת הבחירה בנושא המדכא למדי משתקפת בתוך הספר, בשאלות שגליה, הרופאה, שואלת את עצמה על ההתמחות שבחרה (שאגב, העלילה לא טורחת לענות עליהן). אבל למרות החשש שלי מהמורכבות, הטריגר והעצב הכללי, הטיפול בנושא הכבד נעשה בצורה עדינה ומנחמת. גם הבושה, הכעס והגועל מתוארים ברגישות גדולה ונצבעים באהבה. במובנים רבים זה סיפור על אהבת אדם. כמו קווי מתאר, החיים האנושיים מוגדרים על ידי הגבולות שלהם, הסוף שאנחנו אוהבים להדחיק. הגבולות האלה פרושים בספר בכנות וביושר, חפים מאיפור ונטולי העמדות פנים, ובכל זאת מלאים ביופי.
הספר מתחיל ונגמר בנקודת המבט של גליה, ונראה שהוא ממסגר את הסיפור שלה כסיפור הראשי ברומן. האישה עם המקצוע הנחשק, המשפחה היפה והדירה במרכז, שהמפגש עם קליפתה של הזמרת מלאת ההדר לשעבר רודף אותה, מנער את תמונת ההצלחה שלה ומציג את הריקנות שבה במערומיה, וממלא אותה במחשבות על אנושיות וסופיות. "אני מסתכלת לתוך מכוניות בדרך. ליבי יוצא אל כל האנשים, בכל המכוניות. ברמזור לידי, במכונית שחורה יושבת אישה צעירה, בקארה שחור וסיגריה ארוכה ודקה. יש לה חריץ דרכו היא מאפרת. גם אני פותחת חלון, צורחת, בוכה וצוחקת: 'ספוילר! אני יודעת את הסוף. רק אני יודעת את הסוף!' האישה לא מכירה אותי, היא מסתכלת עלי ברחמים".
אבל הסיפור המרכזי הוא דווקא הסיפור של מי שהיה דמות צדדית כל חייו, ולפתע בערוב ימיו הפך לראשי. הוא הגבר היחיד בסיפור מלא דמויות נשיות שנכתב על ידי אישה, ובכל זאת הוא הכי אמין, הכי מעורר מחשבה, הכי אהיב; הסיפור האמיתי הוא על משהו שקורה ליענקל'ה. האיש שהקדיש את חייו בטוטאליות לאשתו, זה שתמיד היה שם בקהל עם מצלמה, שתמיד קלע לה את הצמה והחזיק בכיס את השפתון, זה שהעריץ ואהב וטיפח וגידל את הבת שלהם כמעט לבדו. מה קורה לאיש הזה כשהמזבח שעליו הקריב את חייו – בשמחה ובעיניים פקוחות – הולך ומתרוקן מבפנים? מלמד פיתוח קול את הקקטוס במרפסת? שר אריות לזרים ברחוב? מארגן חתונה לילדה הלא מאורסת בשלוש לפנות בוקר?
על השאלה שהספר מניח על השולחן, שאלת הסופיות, השאלה של גליה, הוא נותן תשובה צפויה למדי. החיים נגמרים, ולכן צריך להיאחז ברגע ולחיות אותם במלואם. השאלות המעניינות יותר, שהתשובה עליהן מורכבת יותר – או עדיף, שאיננה קיימת כלל – הן השאלות שהספר מעביר מתחת לשולחן, השאלות של יענקל'ה. שאלות על מערכות יחסים, על משפחה, על כנות מול החיים ומול עצמנו. האם בזוגיות שיש בה מרכיב חזק של חד־צדדיות ("עובד במה", מכנה יענקל'ה את עצמו) יש בהכרח ממד של ניצול? והאם זה רע בהכרח, לנצל? להיות מנוצל? האם כולנו מוגדרים על ידי המבט של מישהו אחר עלינו? האם כשהחצי השני שלך לא מזהה אותך, אתה יכול עדיין לזהות את עצמך?
רגשות אשם מיותרים
במובנים מסוימים, מבנה הסיפור הדהד לי את "צערו העתיק של הירח" של נעמה דעי (עם עובד, 2019). גם הוא סובב סביב דמות מרכזית שסובלת מבעיה קוגניטיבית – הנער אריאל שנפצע בתאונה ולוקה באפאזיה – וגם הוא מסופר מנקודות מבט שונות. אבל בעוד שנראה שדעי משתמשת בסיפור המפגש עם האסון והלקות של אריאל כדי לבנות שלל דמויות צבעוניות ורבגוניות, אצל צ'פלין הכיוון הפוך: שלל נקודות המבט של הדמויות השונות בונות בעיקר את הדמות של בלה. על גב הספר היא מתוארת כ"אישה הכי יפה באולם", וקל לדמיין אותה כמי שגונבת את כל האוויר מהחדר – היא גונבת גם את הצבע מכל הדמויות בסיפור. החברות שלה אפרוריות להדהים, הבת שלה חנוטה בחליפות בצבע בז', ובן הזוג שלה חי בצילה.
אבל לא רק הדמויות שקרובות אליה חיוורות. גם גליה הרופאה חיה חיים שמשעממים אותה. אימא של גליה היא פלקט המזרחית מהפריפריה שדוחפת את הבת שלה להצלחה מתוך מחסור, ולבעלה אין אפילו טיפת אופי, כאילו נגמר התקציב של ההפקה. השכנה קלפטע, הגיסה משעממת, ולמעשה מלבד בלה, הדמות היחידה בספר ששזופה קצת היא גולש חתיך שמופיע בתפקיד הגולש החתיך לשבריר פרק, בלי הרבה סאבטקסט.
מלבד חוסר הצבע שמאפיין את רוב הדמויות, הספר נופל בעוד כמה בעיות. בפרולוג נכתב בקולה של גליה: "העיקר הוא לא סוף הסיפור, אלא ליבו". נראה שהסופרת הקשיבה לעצמה, ואכן אין לסיפור סוף של ממש. לכל הדמויות קורה משהו, אבל קצוות רבים מדי נשארים פתוחים. סגרתי את הספר בתחושה אנטי־קליימקטית.
גם רמת הכתיבה מתעתעת: רוב הטקסט כתוב היטב, אבל מדי פעם הוא נופל אל המובן מאליו או הבנאלי. למרבה הצער נצטרך גם להזכיר חלק מוזר מאוד שבו גליה מקבלת מהגננת של הבת שלה מכתב באורך שישה עמודים (!) שהילדה הכתיבה לה באמצע היום בגן. מעבר לעובדה שלאף ילד אין יכולת מנטלית לבצע רטרוספקטיבה מספקת כדי להכתיב משהו ארוך יותר ממשפט, גם לאף גננת אין זמן לכתוב במהלך היום משהו ארוך יותר ממשפט, והיום שבו זה קרה – ערב פסח – הוא בכלל יום שאין בו גן. וזה עוד בלי לדבר על תוכן המכתב, קילוגרמים של רגשות אשמה אימהיים מיותרים מאוד, גם לעלילה של הספר וגם בעולם באופן כללי.
למרות הליקויים האלה, ועוד מיני־טוויסט אחד צפוי מדי, "משהו קורה לבלה" הוא ספר שובה לב מהסוג שקשה להניח מהיד; לא כי הוא מותח, אלא כי למה להפסיק משהו מענג באמצע. יש רגעי קסם קטנים בשולי העלילה, והמבט על הדמויות מלא חמלה, שעוטפת גם את הקורא. קשה שלא להתאהב ביענקל'ה, והמפגש עם בלה מלא חיים ומסחרר. היא ממלאת את הבמה של הספר, הקורא הופך לקהל, ולא נותר לו אלא למחוא כפיים.
