חמישים שנה ימלאו בקרוב למלחמת יום הכיפורים. מתקפת הפרסומים בנושא תהיה השנה עזה אפילו מן הרגיל. המבשרים, הסרטים "המזח" ו"גולדה", כבר איתנו – ובשבועות הקרובים ודאי נזכה למנות גדולות מהתפריט השנתי: עוד חשיפות של הידוע, גילויים של המפורסמות, נהי על ההפסד שלא היה, הכאות פציפיסטיות על חטא. ספרו הקומפקטי של ירון פז מאפשר לברוח מכל זה בלי לברוח מזיכרון המלחמה וגיבוריה.
"איתי ידעיה הי"ד, הגיס שיכול היה להיות לי", כדברי ירון פז בהקדמה, הוא חלל המלחמה שדמותו של הגיבור הבדוי, יונתן יבוק, מבוססת עליו. דברים יפהפיים שכתב איתי מלמדים על דמותו ועל כישרונותיו ונטיותיו, ומשובצים בספר ככתביו של יונתן יבוק. כן משובץ בו צילום אותנטי של דו"ח על שרידי גופתו של חייל, עם תת־מקלע עוזי ועם חגור ובו מחסניות של כלי נשק אחר, וסמוך לו גופתו של חייל מצרי, שנמצאו במערב סיני בידי משלחת זיהוי חללים בתחילת הקיץ שאחרי המלחמה. ממצא זה מעורר את הדמיון הממציא עלילות: איך הגיעו לשם השניים? מה עבר עליהם עד שמתו? האם אי ההתאמה בין הנשק לתחמושת קשורה למצבם הזה?
מכאן רקם המחבר סיפור על הישרדותו של יונתן הפצוע, במסתור בחולות, בששת ימיה הראשונים של המלחמה: קפיצתו מנגמ"ש שטיל סאגר מכוון אליו, פציעתו בידי חייל מצרי ופציעת החייל המצרי בידו, הסתתרותם זה ליד זה והקשר החשדני שנוצר ביניהם, מותו של המצרי, וההרפתקאות שעברו על יונתן בלי שזז כמעט ממקומו, עד שמת מפציעתו. חלקו העיקרי של הספר הוא הכרוניקה של ששת הימים הללו; אך בעוקבנו אחריהם מנקודת מבטו של יונתן, אנו מפליגים על גלי הרהוריו ומתוודעים לסיפורו הרחב. בין לבין מזומנת לנו הצצה גם למקרהו ולעברו של החייל המצרי שירה בו.
יונתן גדל בקיבוץ בגליל העליון (איתי גדל בחניתה), ובהיותו נער צעיר התייתם מאימו. הוא רגיש וחובב ידע, עדין מבני גילו בקיבוץ, כמו גם מחבריו לפלוגה. הוא מאמין נלהב בערכי הקיבוץ, אבל יש לו חשבון עם מה שנובע מהגשמתם: עם האידיאולוג הנקמן של הקיבוץ, עם ההזנחה ההורית הקולקטיבית, עם חספוסה וגאוותנותה של חברת הילדים. במשתמע, בסמוי, גם עם ההתנכרות לנסתר, לנשגב: עם הבריחה מההתגוששות הקדמונית של יעקב במעבר יבוק.
חלקו האחרון של הספר מעביר את המוקד אל אביו של יונתן. מעניין לגלות באב הזה, המרוחק מבנו בחייו וכרוך אחריו עד כלות לאחר מותו, את צלם דמותו הרוחנית של הבן. חווייתו כחייל גח"ל – אחד מאותם פליטי שואה שהובאו מהאונייה, דרך אימון קצר, אל שדות הקטל בלטרון – מטרימה בדרכה את מעללי בנו כעבור חצי יובל שנים בסיני.
זיכרונות מלחמה מיום כיפור יש בשפע, גם בספרות היפה. חלקם מציעים מלאוּת או מיומנות רבות משמציע ספר זה. ובכל זאת כדאי לקרוא דווקא אותו. לא כדי ללמוד על המלחמה ומהלכיה, אלא כדי להיכבש בקסם יוצא דופן של עלילה קאמרית, בועתית כמעט, בתוך המהומה הגדולה. הסיפור הכאוב מוגש בהומור טוב, אינטליגנטי, המרבה ברמיזות מקראיות ואחרות; בתיאורים מסקרנים וקולעים, מהם המעידים על עולמו של המחבר כמדען חומרים; ובקטעי הגות קצרים של יונתן על חיים ומוות, אלוהים ושטן (כנושא עבודה שכתב איתי ידעיה) ועוד, הנמסכים היטב בעלילה החיצונית ובעלילה שבנפש. עובדות והשערות, היסטוריה ודמיון, דמותו של חלל אחד וסיפורים מפי חיילים אחדים, מתרוצצים פה כולם לא בערבוביה אלא בהרמוניה משכנעת.
