"תלמיד באוניברסיטת אוקספורד, כריסטופר קדוגן, שב הביתה ומצא את אביו, קומנדר פרנסיס קדוגן (ששירת בצי המלכותי במלחמת העולם הראשונה) מורה למשרת להגיש שמפניה כדי שיוכלו לשתות לכבוד הצלחתו של ראש הממשלה. הבן סירב להרים כוסית, ואביו השליך אותו מן הבית וסירב לדבר עמו זמן־מה. לימים טבע הבן אל מול חופי קפריסין בעת שירותו הקרבי".
טרגדיה משפחתית זו מגלמת בתוכה את סיפורה של בריטניה בשנים הקריטיות שקדמו למלחמת העולם השנייה, וממחישה את מחיר הפייסנות. המחלוקת המשפחתית שלעיל נסבה סביב הנטייה הפייסנית כלפי גרמניה בין שתי מלחמות עולם. האב, המייצג את הדור שמוראות מלחמת העולם הראשונה צרובות בו באופן עמוק וכואב, הריע לנוויל צ'מברליין, "ראש הממשלה הראשון בהיסטוריה שזחל 400 קילומטרים בשעה", כשהלה חזר ממינכן בספטמבר 1938 ובידו פיסת נייר ובה חוזה שלום עם היטלר. ואילו הבן מייצג את מתנגדי הפייסנות אשר צפו במדויק את מחירה. אך כידוע "כדור המוות הוא סומא", ואינו מבחין בין תומכי הפייסנות למתנגדיו.
בספר מתוארים "תהליכים משנות השלושים", כמו שהתבטא כאן פעם סגן רמטכ"ל, בדברים שהדהוד שלהם אפשר לזהות בהפגנות נגד הממשלה מאז נובמבר 22'. וכך תיאר העיתונאי האמריקני ויליאם שיירר את התגובות בגרמניה להודעת היטלר על הפלישה לחבל הריין המפורז ב־7 במרץ 1936. "ברגע זה זינקו 600 הצירים… 'אנשים קטנים כחומר ביד היוצר'… על רגליהם בשיכרון חושים ובזעקות 'הייל'… ידיהם נישאות בהצדעת עבדים, פניהם מעוותים בהיסטריה, פיותיהם פעורים, זועקים, זועקים, עיניהם בוערות בקנאות, נעוצות באל החדש שלהם, המשיח".
מלחמות יש ברירה
טים בוברי, היסטוריון בריטי, סוקר ומתאר בספרו את דרכן של אנגליה וצרפת אל מלחמת העולם השנייה. כן, זו לא טעות. דרכן של אנגליה וצרפת למלחמה. מדינות אלו היה בכוחן למנוע את מלחמת העולם השנייה, אך הן פעלו באופן הפוך מהנדרש. השתלשלות האירועים הנפרסת בספר – שאינה חדשה יש לומר, ומבחינה זו קשה למצוא בו חידושים מרעישים – מזכירה את חשיבות הלמידה מההיסטוריה כדי לא לחזור על משגי העבר. למרבה הצער, עד כה העולם המערבי, כולל ארה"ב, טרם הפנים את השיעור ההיסטורי הזה, כפי שאפשר לראות למשל בפייסנות המופגנת מול איראן.
אבל לפני שמפתחים ציפיות מהעולם הגדול, מוטב לה למדינת ישראל להשליך את המתואר בספר על עצמה ולבחון אם היא מיישמת את הלקחים. אפשר לומר שבשתי מלחמות "יש ברירה" של ישראל – מלחמת ששת הימים ומבצע של"ג, לימים מלחמת לבנון הראשונה – לקחים אלה יושמו.
את מלחמת ששת הימים ואת מצבה של ישראל באותם ימים יש להשוות ל"ארץ רחוקה" בשם צ'כוסלובקיה של 1938, ש"לא תמצא אנגלי אחד ממאה שיודע היכן המדינה הזאת נמצאת" (220). יאן מסריק, הציר הצ'כי בלונדון, נשמע אומר כי "את רוב שעותיי הרשמיות ביליתי בהסברים לג'נטלמן שצ'כוסלובקיה היא מדינה ולא מחלה מדבקת".
בספרו "האנטישמיות כנשק מדיני" מצטט פאול לנדוי דברים שנאמרו בוועידת סופרי צ'כוסלובקיה ביוני 1967 מפי המחזאי הצ'כי פאבל קוהוט, שהשווה את צ'כוסלובקיה ב־1938 לישראל ערב מלחמת ששת הימים. "אילו ירו הצ'כים ב־1938 את הירייה הראשונה במקום להיכנע, כלום היו שופטי צדק חושבים את צ'כיה לתוקפן? מבחינה מוסרית ודאי שלא…".
המקרה הנוסף שבו פעלה ישראל כנדרש הוא ביציאתה למבצע של"ג ביוני 1982. בעקבות הביקורת האופיינית של האופוזיציה נגד מבצע זה, נשא ראש הממשלה מנחם בגין מעל בימת הכנסת נאום שבו הזכיר לנוכחים את התחלתה של מלחמת העולם השנייה ב־7 במרץ 1936, עם פלישת היטלר לחבל הריין המפורז. אילו תקפה אז צרפת, אמר בגין, "לא היה נשאר זכר מן הכוח הנאציו־גרמני", והמלחמה ששינתה את כל ההיסטוריה האנושית הייתה נמנעת. מהדוגמה הבינלאומית עבר להיגיון של תקיפת המחבלים בלבנון במבצע שלום הגליל. המקרה הבולט שבו נלחמה ישראל מלחמת "אין ברירה" הוא כמובן מלחמת יום כיפור, שאותה הזכיר בגין בנאומו מבלי לרקוד על הדם.
ההתעלמות של ביילין
ספרו של בוברי רואה אור בעברית בשנת החמישים למלחמת יום כיפור ובשנה השלושים להסכם אוסלו, ויש לקוות שקובעי המדיניות בישראל ייתנו דעתם כך שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. לשם כך הם יכולים לשאוב רעיונות מהדברים שאמרו פאבל קוהוט ומנחם בגין. בתקופה שבה חשרת עבים בדמות איראן גרעינית מאפילה על העולם המערבי כולו, נראה שאירופה לא למדה דבר מההיסטוריה. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, לעומת זאת, כן למד מההיסטוריה, והוא אינו עומד מנגד לאיום האיראני אלא משתף עימו פעולה.
ההפניה הראשונית להתעניינותי בספר הגיעה מביקורת דלה ולא אופיינית שכתב עליו ד"ר יוסי ביילין בעיתון "ישראל היום". ביילין, מלומד ובקי בהיסטוריה, התעלם בביקורתו מהפיל שבחדר – הניסיון שלו עצמו "לפייס את ערפאת". לא ברור למה התכוון ביילין כשכתב שהוא מקווה "כי מנהיגי העתיד יהיו מוכנים להשקיע ימים אחדים בקריאתו של ספר… חיוני כל כך ועצוב כל כך". קשה להאמין שהיסטוריון מבריק כמותו לא הבחין בקווים המקבילים בין הצעדים השגויים שנקטו בריטניה וצרפת מול איומיו של היטלר, ובין מעשיו שלו ושל חבר מרעיו ברקימת הסכם הדמים עם ערפאת באוגוסט 1993. גם הסיפור שבו פתחנו מזכיר את הימים האדומים שלאחר הסכם אוסלו, כאשר הטרור הכה ללא רחם ובלי הבדל בין מתנגדי ההסכם לתומכיו.
הספר אינו כתוב בצורה קולחת, וצליחתו נמשכת יותר מ"ימים אחדים". קשה לאבחן את הבעיה שגורמת לתחושת לאות בקריאתו, אך נראה שהיא אינה קשורה להוצאה המכובדת שבה ראה אור. ייתכן שהקושי נובע מההמתנה המייגעת וחסרת התוחלת לחידוש משמעותי בחקר תקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. מבחינה זו ספרו של בוברי אינו מספק את הסחורה באופן שמצדיק הוצאת ספר כזה.
ההצדקה להוצאת הספר נובעת מהצורך ללמוד מההיסטוריה, אולם את זאת עשה בוברי באופן חלקי למדי בהקדמה לספרו. באחרית הדבר הוא לא מצא לנכון להציע מסקנות כלשהן, שיכולות להיות להן השלכות על קובעי המדיניות, כפי שלמשל ספרה של ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", שימש כמדריך לנשיא קנדי בזמן משבר הטילים בקובה. אולם ייתכן שאילו בוברי היה כותב את המסקנות המתבקשות, העולות בקנה אחד עם התפיסה הריאליסטית, הספר לא היה רואה אור. מכל מקום, תחושת החמצה והיעדר השתאות נותרות לאחר קריאת הספר.
"נדמה כאילו השעון העתיק בטרקלין שלנו משמיע את צלצולי האבדון", התפייט חבר פרלמנט בריטי לאחר האנשלוס במרץ 1938, שבו סופחה אוסטריה לגרמניה. בוברי לא משמיע בספרו את צלצולי האזהרה הנדרשים, וחבל.
ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי". ספרו "עוז לתמורה: עמוס עוז מכשף השבט" ראה אור בהוצאת כרמל
