לפנות ערב, כשרוח נעימה החלה לנשוב ברחובות החמים של תל אביב, התכנסה צמרת הקולנוע תחת קורת גג אחד, כדי לקום ולהכריז על הטובים שבתחום. היו שם שחקני הסרטים שקיוו לזכות בקטגוריות המשחק למיניהן, במאים ותסריטאים, וגם כל אלו הנקראים האנשים שמאחורי הקלעים שזוהי ההזדמנות שלהם להיחשף ולקבל הוקרה חד פעמית על פועלם הנסתר. השנה, הטקס התרכז במספר די מצומצם של סרטים אשר רובם עוד לא הוקרן לציבור הרחב או שחשיפתם החלה בשבועות האחרונים. כך יצא ש-26 הקטגוריות בטקס התחלקו בין מספר מועט של סרטים, אשר הגדולים שבהם היו מועמדים בין 9 ל 12 מועמדויות.
סיכויים גבוהים במיוחד היו לסרט "שבע ברכות", שהוא הסרט שהיה מועמד במספר הרב ביותר של הקטגוריות, 12. הגדילה לעשות השחקנית הראשית ויוצרת הסרט ריימונד אמסלם, שבקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר היא התחרתה עם לא אחרת מאשר היא עצמה. אך איש מהיושבים באולם לא ציפה לגזם הפראי שעשה הסרט, כאשר קטף 10 פרסים. תיקי דיין זכתה בתואר שחקנית המשנה הטובה ביותר, אחריה אלינור סלע וריימונד אמסלם שקיבלו את פרס התסריט הטוב ביותר, איילת מנחמי שנעדרה מהטקס במשך יותר מ 16 שנים, זכתה גם בבימוי הטוב ביותר וגם בעריכה. ריימונד אמסלם זכתה לעלות לבמה בפעם השנייה, כאשר ניצחה את עצמה והוכתרה כשחקנית הטובה ביותר על משחקה ב"שבע ברכות", (המועמדות השנייה הייתה ממשחקה בסרט "עתיד"). זמן לא רב לאחר מכן, עלתה אמסלם בפעם השלישית והאחרונה לחגוג יחד עם חבריה להפקה את הזכייה בסרט הטוב ביותר.
כל הניסיונות להסביר את טירוף הזכיות הזה נזנחו מאחור ולאושרם של היוצרים והשחקנים לא היה גבול. אך מי שנאלץ להתמודד עם רגשות פחות חיוביים הוא אבי נשר ש-11 מועמדויותיו על "גן קופים" לא נשאו פרי. גם הסרטים "בתי אהובתי" ו "לרוץ על החול" נותרו מאחור. זכיות מעטות אך חשובות לא פחות נרשמו לטובת "בית" שהעניק לשחקניו רועי ניק ודרור קרן את פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה הטובים ביותר (בהתאמה). ל"פילגש" הוענקו אחר כבוד פרסי העיצוב האומנותי ועיצוב התלבושות. את פרס מפעל חיים קיבל המפיק האגדי כתריאל שחורי מידיו הנרגשות של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין.
למרות כל הפרסים, התשבחות ומחיאות הכפיים, המנצחת בטקס אופיר היא לאו דווקא היצירה העוסקת במשפחה מרוקאית משנים עברו. עוד מהכניסה לאולם, שם עמד מספר לא מבוטל של מפגינים, המחאה נגד הממשלה הבליטה את קיומה. בהמשך הערב, כבר היה ניתן לספור על אצבעות היד את מי שעלה לבמה מבלי להשתלח בממשלת ישראל, ובעיקר לקבול על רפורמת התקשורת שמתעתד להעביר השר שלמה קרעי.
"שמתי לב שמיקי זוהר שר התרבות לא כאן, כנראה הוא מפחד להגיע", פתחה עלמה זק, מנחת הטקס, את דבריה, "אל תדאג השר, אתה מוזמן לבוא. כאן גם ככה כל אחד עסוק בעצמו". הייתה זו יריית פתיחה עוקצנית כלפי שרי הממשלה שהלכה וצברה תאוצה ככל שהערב התקדם.
"בימים האלה, של זעם ושנאה, יש לנו אחריות" הוסיפה ד"ר עליזה לביא העומדת בראש מועצת הקולנוע, "אנשי התרבות חייבים להיכנס פנימה ולהוביל שיח מכבד מול כל מחלוקת. תפקידכם הוא להמשיך לספר סיפור ולהחזיר אותנו לקולנוע".
"יש פה ממשלת אפרטהייד שעושה לכולנו רע", זעק המעצב האומנותי עידו דולב בעת שזכה על העיצוב האומנותי בסרט "הפילגש", "אמנים תפסיקו לפחד ותתחילו לדבר. כולכם שותקים, אף אחד על הבמה הזו לא אומר כלום. זה הזמן לקחת עמדה ולעשות משהו".
"לצד כל מה שחברה הישראלית עברה בזמן האחרון, השר קרעי יגיש הצעת חוק שמאיימת על התקשורת החופשית בישראל ובאותה הזדמנות תנחית מכה אנושה על הפקות המקור". התריע אסף אמיר, יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, בנאום חוצב להבות על הבמה וזכה להנהונים וצעקות הסכמה. "לפני שנים שחוק הקולנוע חוקק, הדברים נראו אחרת לגמרי", סיפר אמיר, "היינו אורחים במשרדי ממשלה והיו מתייעצים איתנו, שר התקשורת וגם שר התרבות. עמדו לצידנו חברי כנסת משני צידי המפה הפוליטית, זה לא היה משנה, היה להם חוט שדרה מחשבתי. כל סיעות הבית מימין ומשמאל וגם ראש הממשלה דאז ביבי נתניהו".
כשעלה למסור את פרס מפעל חיים, הנשיא לשעבר רובי ריבלין התייחס גם הוא למצב ואמר "אני מוכרח לצטט את נחמה רעייתי ז"ל, שאמרה ליוצרים את הדבר הבא. את חופש הביטוי לוקחים, לא מקבלים. לוקחים!".
"בתחתית של כל גרם מדרגות תמיד מסתתרים גרמי מדרגות שיורדים עוד יותר עמוק", חתם הצלם דרור מורה שהגיש את פרס הצילום הטוב ביותר, "בחודשים האחרונים אנחנו מגלים עוד מדרגות שאפשר לרדת בהם ונראה שאין סוף. מול כל זה נמצאת המחאה המדהימה ועומדת ככלי בצור מול החושך שמאיים לכסות את מדינת ישראל. כל המוחים וההנהגה תמשיכו כך, זה מעורר כבוד והשראה".
בדיוק כמו הזכייה הקולנית והנלהבת של "שבע ברכות", גם הופעתה של המחאה הייתה די צפויה ומתבקשת באירוע שמכנס כל כך הרבה אמנים דעתניים תחת קורת גג אחת. אך בדיוק כמו זכייתה של "שבע ברכות" ביותר משליש מפרסי הטקס, כך גם המחאה הגיעה במלוא העוצמה ושטפה את האירוע. היו גם מחאות קטנות יותר, על האלימות בחברה הערבית למשל או יחס מפלה לנשים לכאורה. אך בקטגורית המחאה החריפה ביותר, זכתה המחאה כנגד הרפורמה המשפטית ללא ספק. ובעוד יש כאלו שיצאו מאוכזבים מהטקס, לצד אלו מוארי הפנים האוחזים בפסלון הקטן כאילו היה תינוקם, אין ספק שהטקס סיפק הרבה חומר למחשבה שאינו קשור כמעט לקולנוע. בתוך כך הוא גם עורר את השאלה האם בשנים הקרובות, יתקיימו ערבי תרבות נטולים ניחוח פוליטי, או שמצבנו כל כך רע עד שנצטרף להוסיף ללוח זמנים של טקסים מעתה והלאה, "הפסקה ומיד לאחריה, כמה מחאות קצרות".
