ביום חמישי שעבר סערה המערכת הפוליטית אחרי שהשופט שטיין הוציא צו ארעי נגד העברת 400 מיליון ₪ שנועדו עבור תלושי מזון אותם קידמה ש"ס אחרי שההבטחה להעבירם הייתה במרכז מערכת הבחירות של המפלגה. תגובתו הנזעמת של דרעי, מי שחתום על המהלך, הייתה צפויה, אולם לביקורת החריפה הצטרף אף שר המשפטים לוין, שהאשים שאת בג"צ בפגיעה בחלשים בגלל ניתוק מעמדי, והשווה את ההחלטה למקרים דומים של התערבויות בעבר, כגון התערבויות בג"צ בניסיונות להוציא את המסתננים מגבולות הארץ.
ספק אם הביקורת במקומה: כלפי הקריטריונים לחלוקת תלושי המזון הוגשו עתירות, לפיהן נוסחו הקריטריונים לחלוקה באופן מפלה ולא חוקי. לטענת העותרים הקריטריונים עוותו בכוונת מכוון על מנת לתת יתרון לאוכלוסיות שהן קהל היעד של ש"ס, ואת הטענות יש לברר. אם היה בוחר שטיין שלא להוציא צו ארעי, התלושים היו מחולקים והדיון בעתירה היה הופכת לתיאורטי, ומשכך, ספק אם קיים שופט כלשהו שהיה נותן במצב שכזה החלטה אחרת. יותר מכך, הדחיפות בהכרעה בשל החגים לא נעלמה מעיני השופטים אשר קבעו את העתירה לדיון כבר לשבוע זה, ואם אכן יתברר כי ניתן להעביר את תלושי המזון על פי הקריטריונים, הם יועברו. אם לא לפני ראש השנה, מיד לאחריו. אולם דומה שנסיבות אלו לא עניינו את השרים, אשר בחרו לתקוף דווקא את השופט שטיין, שופט שרחוק מלהיות אקטיביסט, דווקא במקרה פשוט מבחינה משפטית מעין זה.
עוד סיפור: אתמול (א') קבע בית המשפט העליון שעד להכרעה הסופית בגורל העתירה כנגד פיטוריו, יישאר מנכ"ל הדואר מישאל וקנין בתפקידו, אשר נטען שהדחתו הייתה שרירותית ושלא כדין, ללא שום נימוק מעבר לרצונו של שר התקשורת הנוכחי להשפיע על זהות המנכ"ל. מבלי להיכנס לסוגית ההצדקה שבהדחת וקנין, מי שהעביר את הדואר מהפסדי עתק לרווח, בה דנו רבים, אף פה נראה שהחלטת בג"צ לא חרגה מהמקובל – פיטוריו של וקנין ומינוי מחליף תחתיו, עשויים ליצור מצב בלתי הפיך. על מנת שלעתירה תהיה משמעות, יש להקפיא מצב עד להכרעה.
גם במקרה זה לא עזרה העובדה שמדובר בהחלטה שברמה המשפטית היא כמעט בלתי נמנעת, וגם לא העובדה ששניים מתוך שלושת השופטים אשר החליטו לתת צו ארעי הם מהשמרנים ביותר משופטי בג"צ, השופט שטיין יחד עם השופט אלרון שאינו מפחד לאתגר את המערכת כשהוא רואה לנכון. השר דוד אמסלם, מי שתחתיו יושבת רשות החברות, ביקר את שופטי בג"צ על כך שהם "מבינים כנראה יותר טוב בדואר" והוסיף שעל זה מנהלים מלחמה – "על היכולת למשול באמת". אמסלם ביקר את בג"צ גם על כך שבעבר איפשרו את הדחת מנכ"ל הדואר ב"10 דקות", דבר שראוי לציין שלא אירע מעולם, משום שהמנכ"ל הקודם סיים את תפקידו במועד. גם שר התקשורת קרעי, מי שחתום על המינוי, נזף בבג"צ והמליץ למי שרוצה להתלונן לפנות לשופטים, שעם הסמכות, לדבריו, נושאים גם באחריות.
יש להודות: בית המשפט העליון הרוויח בדין את היחס החשדני אליו מצד הממשלה והכנסת, בעקבות התערבותו הכרונית בעבודת הרשויות האחרות. בתחומים רבים, בית המשפט העליון הפך להיות המעצב בפועל של המדיניות, והצורך ברפורמה שתצמצם את יכולת ההתערבות של בית המשפט העליון ובעיקר שינוי הרכבו לשופטים שמכבדים את הרשויות האחרות – הוא קריטי, וכותב שורת אלו כתב עליו פעמים רבות. באותה נשימה צריך להגיד כי על מי שמעוניין ברפורמה מוטל הנטל להראות שפניו לתיקון היחסים בין הרשויות, ולא לביטולה של הביקורת השיפוטית.
האופן בו בוחרים גורמים בקואליציה לתקוף החלטות של בית המשפט העליון באופן אוטומטי, לרבות החלטות מתבקשות (ולכל הפחות לא מופרכות), שמתבססות על עילות דיוניות מבוססות, בטח במקרים בהם החלטות אלו התקבלו על ידי שופטים שמרנים, מחליש את הטיעון של תומכי החזרת האיזון למערכת, ושומט את ההצדקה לשינוי. אכן, אנו נתונים בתקופה של מאבק אידאולוגי קשה, והתנהלות הצד השני אכן יוצרת את הפיתוי לראות את יחסי בית המשפט והרשויות האחרות באופן דיכוטומי, אך מי שמעוניין בשינוי אסור לו שיראה בכל הפעלת סמכות של בית המשפט העליון (אשר ניתן לחלוק עליה לגופו של נושא) כפעולה החורגת מתפקידו.
בנוסף, המתקפות פוגעות בטיעון של תומכי השמרנות המשפטית פגיעה כפולה, משום שלא די בכך שהן מייצרות את הרושם כאילו אין ברצונם של תומכי הרפורמה במערכת משפטית אפקטיבית כלשהי, אלא שהן מפספסות את ההזדמנות לעשות שימוש חיובי באמת באותן החלטות. שתי הדוגמאות שהובאו עוסקות בהחלטות של שרים, אשר לגביהם בוטלה האפשרות לעשות שימוש בעילת הסבירות. במקום לציין כי ההחלטות הללו מוכיחות כי אף ללא עילת הסבירות נותרו לבית המשפט די כלים במשפט המנהלי, ובמקום להצביע על ההגזמה בטיעוני מתנגדי הרפורמה כאילו עם ביטול עילת הסבירות לא ניתן יהיה לבצע ביקורת שיפוטית, משחקים בקואליציה לידיהם ומתנהלים כמי שאינם מעוניינים בפיקוח כלשהו.
לא, מי שקראו לרפורמה לא עשו זאת מתוך שאיפה לבטל את המשפט המנהלי, ולא מתוך רצון לבטל כל ביקורת המבטיחה פעולה לפי הסטנדרט המקובל החל על רשויות השלטון. רפורמה במערכת המשפט היא מוצדקת מאין כמותה. הכוח אותו לקחה מערכת המשפט לעצמה הוא חסר תקדים עולמי, ומהווה גירעון דמוקרטי הדורש תיקון דחוף. אולם אם ימשיכו גורמים בקואליציה לנהוג ולהתבטא כאילו אין לתת למערכת המשפט כוח כלל, וכאילו אין בסמכותה לבקר כל החלטה של הרשויות האחרות, התוצאה תהיה השארתו של המצב הקיים ובו מערכת משפט חסרת מגבלה. מי שרוצה לתקן, חייב להוכיח שהוא ראוי להעביר סוג כזה של רפורמה, ולהיגמל משפת ההריסה. אחרת, התיקון לא יגיע, וההריסה תהיה ההריסה שלו עצמו, ושל סיכוייו של הימין להעביר רפורמה לעוד שנים רבות, הרבה לאחר שיסתיים הסיבוב הנוכחי.
