הרפורמה המשפטית נקלעה למבוי סתום, או אם נרצה להיות בוטים יותר – מתה. חשוב להכיר בכך כדי להפיק לקחים ולהתחיל להיערך להמשך. אך עוד לפני הפקת הלקחים חשוב לא ליפול לבור של חוכמת הדיעבד. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכישלון הרפורמה אין פירושו ביקורת על מוביליה.
את מרבית התהליכים שהביאו לקריסה היה קשה לחזות מראש. מובילי הרפורמה, ש"פשעם" העיקרי היה הרצון להבטיח עתיד משגשג ודמוקרטי יותר למדינת ישראל, ראויים לשבח, ודאי על רקע המחיר האישי הכבד שהם ומשפחותיהם משלמים כבר חודשים ארוכים. עם זאת, במבט צופה פני עתיד חשוב לנתח את אירועי החודשים האחרונים.
נתחיל מהסוף: ברור שההרכב המלא של 15 שופטי בג"ץ עומד לפסול את התיקון לחוק יסוד השפיטה לצמצום הביקורת השיפוטית בעילת הסבירות, המכונה "חוק הסבירות". זהו מהלך דרמטי מבחינה משטרית, שבירת כל הכלים. לממשלה ולקואליציה יהיה קשה מאוד להיאבק בפסיקה, בין השאר משום שלא תלווה בשום "צו עשה" לממשלה שהיא תוכל לנסות להפר ובכך ליצור מאזן אימה משטרי. מאידך, יהיה זה תמרור אזהרה בג"צי אדום ובוהק לקואליציה: אם את החוק הזניח ביותר מכל חוקי הרפורמה המשפטית, זה שהשפעתו המעשית על מערכת המשפט היא הפחותה מכול, יורו שופטי בג"ץ לבטל, ברור מה יהיה גורל שאר חוקי הרפורמה.
כיצד הגענו למצב שבו אפילו החוק הזה, שבראשית הדרך היה נדמה אפילו שאפשר להגיע להסכמה לגביו, עומד להיפסל בבג"ץ? התשובה נעוצה בקמפיין התבהלה המצוין של מתנגדי הרפורמה, שהצליחו לגרום לציבור רחב להאמין שהוא עומד בפני אפוקליפסה. אפשר ללעוג למיצגים כמו "מצעד השפחות", אך במבחן התוצאה הם פעלו את פעולתם. האזהרות החוזרות ונשנות בדבר כוונתם של ראש הממשלה והמקורבים אליו לחסל את הרכיבים הגרעיניים של הדמוקרטיה הישראלית, כמו חופש ביטוי ובחירות חופשיות, קנו שביתה גם במוחם של אנשים נורמלים לחלוטין. הם החלו להאמין בכך שממשלת ישראל עשויה לפעול כבר בזמן הקרוב לשלילת חירויותיהם הבסיסיות.
מסע התבהלה יצר תגובת שרשרת שהיה קשה לצפות מראש, אך בדיעבד אפשר לשרטט את שלביה. בשלב הראשון הוציאו מובילי הקמפיין את ההמונים לרחובות. בהשוואה לתנועות מחאה ישראליות בעבר, המחאה נגד הרפורמה היא אחת העקביות והמוצלחות שידענו. גם אם נניח שיש הגזמה במספרים, רבבות מפגינים ואף למעלה מכך גדשו מדי שבוע את קפלן ואת שאר מוקדי המחאה, מצומת כ"ח בצפון ועד מצפה רמון בדרום. ההפגנות היו הדלק שהניע את גלגלי ההתנגדות ל"הפיכה המשטרית", כפי שכינו אותה מוביליהן, ובמקביל ייצרו שכבת הנהגה עממית כביכול, שמשימתה לוודא שאיש במחנה ההתנגדות לא יחרוג מן השורה.
במקביל נפתח קמפיין משפטי יעיל מאוד שהתנהל בכמה שלבים, ונוהל בידי מאות משפטנים, בעיקר מהאקדמיה וגם מהשוק הפרטי. בשלב הראשון פעלו המשפטנים ליצירת תודעה שלפיה מבחינה משפטית טהורה, מקצועית כביכול, הרפורמה היא אסון שכל משפטן ישר חייב לצאת נגדה בחריפות. מי שהעז לחרוג מן השורה הוקע, וכך גם משפטנים ביקורתיים מאוד כלפי המהפכה החוקתית של אהרן ברק החלו להתנער כליל מהרפורמה. מי שבכל זאת העז לתמוך סומן ככסיל שאין לו מושג על מה הוא מדבר, או כאיש מזימות חורש רע שמפיץ שקרים באסטרטגיות מתוחכמות.
דוגמה מדהימה לקמפיין הזה קיבלנו השבוע במסמך של "פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה", תחת הכותרת "חתך רוחב – מבני הטיעון של דוברים התומכים בהפיכה המשטרית". כבר במבוא טוענים המחברים כי "הטיעונים העובדתיים (של משפטנים תומכי הרפורמה; ש"פ) מטעים, המסקנות הנגזרות מהם לא מתאימות לבעיות שזוהו, ומעל הכול, המשמעות הכוללת של שלילת המשטר הדמוקרטי מוסתרת או מוכחשת". ככה ייעשה למשפטן שיעז לתמוך ברפורמה.
לשלב השני של הקמפיין המשפטי התגייסו בעיקר משפטנים בעלי מעמד בתחום המשפט החוקתי, והוא נועד לייצר לגיטימציה אקדמית לפסילת חוקי יסוד בידי בג"ץ. סדרת מאמרים נכתבו בבהילות ופורסמו בבמות אקדמיות ופופולריות במטרה להעניק לשופטי העליון מסד תיאורטי לפסילת חוקי יסוד. המאמר שתפס את תשומת הלב הרבה ביותר היה זה של אהרן ברק, אך לצידו נכתבו עוד מאמרים רבים בידי משפטנים כמו פרופ' ברק מדינה, פרופ' יניב רוזנאי ואחרים.
השילוב בין הקמפיין ברחובות לקמפיין המשפטי גרר אחריו קבוצות אליטה נוספות למאבק: "הרופאים", "ההייטקיסטים", "הטייסים" ועוד. קבוצות לחץ שיושבות על מוקדי כוח ביטחוניים ואזרחיים איימו לפגוע פגיעה אנושה במדינה אם הרפורמה לא תיגנז. תוצאה נוספת הייתה התייצבות חד־משמעית של כל ראשי הארגונים הביטחוניים (צה"ל, משטרה, שב"כ, מוסד) כביכול לימינו של בית המשפט העליון. וכך, כאשר בג"ץ נהנה הן מתמיכת ההמונים בהפגנות והן מגיבוי מקצועי רחב, דבר לא ימנע ממנו לבלום את הרפורמה.
אסטרטגיית הדגל הלבן
כעת נותרה לממשלה ולקואליציה רק הברירה כיצד להיכנע. אפשרות אחת היא להמתין לבית המשפט ולראות אם יפסול את חוק הסבירות, וממילא יקיץ הקץ על הרפורמה ונדע כולנו שמדינת ישראל הפכה סופית מדמוקרטיה (שלטון העם) ליוריסטוקרטיה (שלטון המשפטנים). אפשרות נוספת היא להיכנע באופן עדין יותר, עוד לפני הדיון בבג"ץ, באמצעות חתימה על מתווה כמו מתווה הנשיא החדש. הרווח בכך הוא מניעת התקדים ההרסני של פסילת חוק יסוד בידי בג"ץ, תוך החזרת האחריות לכישלון למגרש הפוליטי. האם חשיפת "פניו האמיתיות" של בית המשפט שווה את יצירת התקדים המסוכן וההרסני? או שמא כל כניעה ממילא תביא אותנו לאותה תוצאה, של שלטון משפטנים מוחלט?
בין כך ובין כך, אסור שהכניעה הזמנית תהפוך להרמת ידיים. בשנת 1973 נתן בית המשפט העליון בארה"ב את פסק דינו בתיק "רו נגד וייד", שבו נקבע כי הזכות להפלה מוגנת על ידי החוקה. בעבור אמריקנים רבים זו הייתה פסיקה דרמטית ובלתי ניתנת לעיכול. כמעט עשור לקח למחנה השמרני להתאושש ממנה, ובשנת 1982 הוקמה "האגודה הפדרליסטית", שמטרתה לשנות את פני מערכת המשפט של ארה"ב. זו מורכבת אומנם ממינויים פוליטיים, אולם ההשפעה על הרכב בית המשפט דורשת עמל ממושך.
במשך עשרות שנים ליוו אנשי האגודה הפדרליסטית משפטנים שמרנים ונתנו להם סיוע, ייעוץ, ליווי אידיאולוגי וקבוצת תמיכה חברתית. במקביל דאגו אנשי האגודה לברר מי נאמן לאידיאולוגיה הימנית־שמרנית שלהם באופן מלא, ומי פחות. בהמשך הם החלו לסייע לאנשיהם להשתלב במערכת המשפט, תחילה בערכאות הנמוכות ובהמשך בבית המשפט העליון. השילוב בין הקדנציות הארוכות ושיטת המינוי הביא לכך שחלפו ארבעים שנה מאז הקמת האגודה, ו־49 שנה מאז מתן פסק הדין, עד שההשתלטות השמרנית על בית המשפט העליון האמריקני הושלמה ופסק הדין התהפך. כל ששת שופטי הרוב הרפובליקני־ימני־שמרני, שתמכו בביטול פסק הדין בנושא ההפלות, הם משפטנים שחבים לאגודה את הקריירה שלהם במידה רבה. קבוצת משפטנים ופעילים פוליטיים, שלא התייאשה בדרך ולא נשברה אלא דבקה במטרה, פעלה עד לניצחון.
אם בארה"ב זה הצליח, גם עם הנצח אינו רשאי לפחד מדרך ארוכה. לאחר שלמדנו בדרך הקשה שמבצע בזק איננו ישים, נדרשת כעת בניית תוכנית ארוכת טווח. רק עם אורך נשימה, סבלנות ונכונות לספוג גם מפלות נוכל להגיע בסוף אל ההצלחה.
