על דבר אחד יש הסכמה בישראל: הלכנו לאיבוד. וכשהולכים לאיבוד מומלץ להתבונן במפה ולשאוף לחזור לנקודה האחרונה שהייתה וודאית.
בעיצוב כללי משחק משטריים השאלה החשובה היא לא מי אוחז בתפיסת העולם ה"נכונה" אלא מהו מנגנון קבלת ההחלטות במצבי אי הסכמה. ההכרעה האישית בשאלות ערכיות, רעיוניות או מוסריות כלל אינה תלויה בדעת הרוב או במנגנון הכרעה חיצוני. לעתים המוסר אישי תלוי ביכולתו של הפרט לכבוש את מאווייו לעשות את מה שמשרת אינטרס כללי, משפחתי או לאומי. ולעתים בדיוק להפך, מוסר אישי גם תלוי ביכולתו של הפרט לפעול עצמאית תוך חריגה מהתלם החברתי המקיף אותו. בין כך ובין כך אין קשר ישיר בין השאלות הללו לשאלת מנגנוני ההכרעה החברתיים, או הסדר הפוליטי והמשטרי.
סוף כל סוף החלטות צריכות להתקבל. הסדרים בין רשויות צריך לקבוע, משאבים צריך לחלק, צבא צריך להפעיל ומדיניות צריך לעצב. השאלה היא לא איזה מחנה "צודק" ואז אילו כללים ישרתו את אותו "צדק". השאלה היא אחרת – מהם כללי המשחק המקובלים על כולם בהינתן אי הסכמה מתמדת בחברה. אין לשאלה הזו תשובה טובה מאשר בחירות חופשיות ודינמיקה פרלמנטרית.
בעשורים האחרונים נהוג בישראל להסוות את השאלה החשובה הזו באמצעות מסך עשן פסאודו-מקצועי של ז'רגון משפטי. אלא שהשאלות החוקתיות אינן אלא שאלות פוליטיות. לא במובן המפלגתי אלא במובן העמוק. שאלות של סדר חברתי ואיזון בין ערכים. אין "מקצוע" שמכשיר לפתור בנוסחאות מהו שוויון, מיהו יהודי, או מהי מדיניות ההגירה ה"נכונה" שמאזנת בין האינטרסים של מדינת לאום לזכויות אדם. השיח המשפטי בהיבטים הללו אינו אלא פרגוד שחוצץ בין האזרחים לזירת קבלת החלטות.
ניתן להיווכח עד כמה דברים יכולים להרחיק לכת מאחורי הפרגוד מתוך עמדתו של השופט (דאז) ג'ורג' קרא שסבר בדעת מיעוט שצריך לבטל את חוק יסוד הלאום. וזאת משום שהזכות להגדרה עצמית לאומית של היהודים בישראל, השפה העברית וההתיישבות היהודית: "שוללים את ליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה ומזעזעים את אמות הסיפים של המבנה החוקתי". כלומר הקונצנזוס הכי רחב של המפעל הציוני הצדיק בעיני השופט קרא לשבור את כל שיטת המשטר הדמוקרטית ולבטל ללא שום סמכות פרק בחוקתה העתידית של ישראל.
ומה לדעתכם יקרה אם אבי מעוז, לדוגמה, יהיה שופט והוא יכריע מה פוגע ביהדותה של המדינה? הכרעתו תיגבר על החירות הפוליטית של כולנו שהרי היא תיגבר אפילו על חקיקת יסוד. זהו כאוס והיחידים שמרגישים בו בני בית הם סוכניו.
בבקשה מכם, בואו נשוב לכנסת. הפרלמנטריזם מאלץ את קצוות החברה להתיישב סביב כל נושא שלוש פעמים ולמצוא מכנה משותף. ואם אחרי זמן מה לא מרוצים, אז משנים. אבל כולם חלק מהמעגל. סופרים את כולם וכולם גם מוזמנים להחליף תפקידים או לשנות עמדות.
הכנסת היא סעודה גדולה שבה יושבים השכנים הערבים, העולים החדשים מצרפת, הדודה שהתגרשה ועכשיו היא לסבית שמפעילה עם בת זוגה בית תמחוי, יו"ר ועד הבית שהתחרד והוא יושב עם הסבא ללמוד, הגרוש הנחמד שעדיין מגיע והוא מח"ט במילואים, והגיס שפתח סדנאות להעמקת הקשר אדם-כלב בעין גדי. כן וגם יש את הבלתי נסבלים וזה מצוין, זה חלק מהאווירה. זה אנושי, זה חופשי, זה נהדר.
השופט פוגלמן לבדו, השופט קרא לבדו או השופט העתידי אבי מעוז לבדם זה אסון. תנו לחירות הפוליטית לפרוח. כבשן הפשרות מייצר את התוצאה שרוב האנשים רוב הזמן חיים איתה בשלום. הרוב משתנה, הזמן משתנה וגם ההחלטה משתנה.
יחי הפרלמנטריזם. תחי הכנסת.
