מכתב פתוח לרון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, העיר העברית הראשונה:
מנהג תפילת הנעילה של ארגון "ראש יהודי" ברחובה של העיר תל אביב, מתקיים שנים ארוכות בהשתתפות קהל רב ומגוון. כך ללא ספק מתקיים "ברוב עם – הדרת מלך". תפילת הנעילה היא מנהג יהודי וישראלי מזה אלפי שנים לקראת סוף יום הכיפורים, ולכן גם מי שאינם פוקדים את בתי הכנסת באופן תדיר, מגיעים. קוראים לזה: גאווה ישראלית, גאווה ציונית – וגם גאווה תל אביבית.
ההחלטה של עיריית תל אביב לכפות את שינוי המנהג ולאסור את התפילה במתכונתה הכוללת הפרדה מגדרית, היא שערורייתית, אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית. אין סיבה שניתן לקיים תפילה במתכונת הזו ברחובות ניו יורק, טורונטו, לונדון או ירושלים, ולא נוכל לקיימה בתל אביב.
האבסורד הוא שמי שרוצה להשתתף בתפילה ללא מחיצה יכול לעשות זאת. הסרטונים של התפילה שניתן למצוא ביוטיוב ממחישים זאת היטב. יש שם מחיצה בין גברים לנשים, אבל גם יש מי שמגיע ועומד עם משפחתו כשאשתו ובתו לצדו. אין כל כפייה. וזה כל היופי – אנשים מבוגרים מסתדרים היטב כשהם נפגשים ברחוב למען מטרה משותפת. אלא שקבוצה צעקנית ודורסנית מפעילה שיטת "תמות נפשי עם פלישתים" ו"גם לי גם לך לא יהיה", ומונעת מתושבי תל אביב שעת רחמים ורצון של התחברות.
כמי שמגיע כמעט כל יום למשרד בתל אביב כבר 20 שנה, אני מכיר היטב לא מעט מתושבי העיר שגם בתקופת הקיטוב הנוכחית לא נמצאים במקום של ה"דווקא" שההוראה החדשה מייצרת. יום כיפור עם אפס תחבורה וערבוביה של קהל דתי, מסורתי וחילוני ברחובות העיר הוא אחד הימים הכי ישראליים שיש. אלה שמנסים להרוס את אופי יום הכיפורים השקט השנה בגלל הפוליטיקה, אינם עושים שירות לאף אחד. גם לא לדמוקרטיה.
הקהילה התל אביבית, מתכבדת בכבוד שהיא רוחשת לאחרים. כמשקיע בחברות ומיזמים אני בטוח שלעומתיות מעולם לא הצמיחה תנובה ותשואה חיוביים. רק שריטות.
מי שראה אותי בחדשים האחרונים יודע שגידלתי זקן. אומנם אני לא עמית סגל, אבל לא עובר יום שבו פחות מחמישה אנשים שואלים אותי אודות הזקן. הסיפור מאחוריו הוא שמאז שעליתי לארץ אני מגדל זקן בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב כסימן אבלות על שנאת החינם שהתפשטה בעם ישראל וגרמה לחורבן. במוצאי תשעה באב, הוצאתי את מכונת הגילוח ופשוט לא הייתי מסוגל. ה״אבלות״ על חורבן בית המקדש לכאורה תמה עם צאת הצום, אולם מראות השנאה וחוסר ההכלה לא עזבו אותי. היד שלי רעדה והנחתי את מכונת הגילוח. הזקן הוא תזכורת לעצמי לאהבת האחר.
אני סובל מהזקן. זה מגרד גם אחרי מעל חודשיים, ככה שזו באמת תזכורת שהמצב עדיין "על הפנים". משפחתי רוצה שאגלח אותו אבל בינתיים אני עוד לא מסוגל. ייתכן ואתגלח בערב ראש השנה בסימן "תכלה שנה וקללותיה", אבל בעיקר כדי שנתחיל בפנים חדשות ומכילות לקראת השנה הבאה.
לצד הביקורת הקשה שיש לי על ההחלטה השערורייתית לא לאפשר את התפילה כבכל שנה, אני מוכן לקבל עלי שאם מישהו כועס עד כדי כך שהוא מונע ממסורת ישראל להתקיים ברחובות תל אביב, אז כנראה גם אני לא עשיתי מספיק עבודה השנה כדי להאיר פנים. נרדמתי בשמירה, כמילותיו של רב החובל ליונה, שעה שהאונייה היטלטלה בסערה: "מה לך נרדם?". ואם כך, אנסה בשנה החדשה להתעורר יותר, להראות פנים נקיות ומאירות יותר. עד אז, ולפני שיינעלו שערי רחמים ושערי הכלה, נתפלל יחד: "המצא לנו מחילה בשעת הנעילה", כמבקשים לעקוף בכל דרך אפילו שערים שמאיימים להיסגר.
מבקש את התערבותך בעניין על מנת שמנהג התפילה יישאר כתיקונו בשנים הקודמות, ויהי רצון שהשנה הבאה תהיה שנת פתיחות ודמוקרטיה.
