מנהג חדש בא למדינה: דווקא אנשי הימין, שמזהים את עצמם בתור "המחנה הלאומי", הפכו לגדולי התוקפים של מוסדות המדינה החשובים ביותר. להתקפות המבקשות לנתץ את הלגיטימציה של מערכת המשפט כבר התרגלנו, אבל בשבועות האחרונים אנחנו עדים לגל התקפות גם על מה שנחשב בעבר לקודש הקודשים בחוגי הימין: גופי הביטחון.
ח"כ טלי גוטליב לא היססה לטעון ש"צה"ל והשב"כ עובדים אצל המחבלים", בשל התנגדותם להחמרת תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים. שרת התחבורה מירי רגב טענה, אחרי תחקיר שערך השב"כ בעניין עימות בין הנהג שלה למאבטח איש השב"כ, כי "לכולנו אסור לעצום עין אם זו רמת התחקירים בארגון". אנשי ימין רבים דורשים כבר לא מעט שנים לסגור את החטיבה היהודית בשב"כ.
גם השמאל אינו טומן את לשונו בצלחת. אם התנהלותו של השופט יוסף אלרון אינה נראית לאנשי השמאל, פתאום אין להם בעיה לדבר על שופט בית המשפט העליון במונחים דומים לאלה שמשמשים את קיצוני הימין בדברם על כלל שופטי בג"ץ. פרופ' מרדכי קרמניצר כתב לפני חודשים אחדים על השופט נעם סולברג, בעקבות דעת המיעוט שלו בעניין שלילת כספי פנסיה ופיצויים מעובדים זרים שאינם יוצאים מן הארץ בתום עבודתם, כי "אם יתמלא בית המשפט בדומיו, לא יהיה עוד טעם בביקורת שיפוטית". למעשה, רק המרכז הפוליטי נותר נאמן לדרך הממלכתית, ומוכיח אגב כך שבניגוד לטענה הרווחת, "מרכז" אינו סתם עמדה פשרנית שאינה מסוגלת להכריע בין ימין לשמאל, אלא דרך אידיאולוגית מובחנת.
למרות הדמיון בין הימין לשמאל, האנטי־ממלכתיות מימין מסוכנת יותר, מעצם העובדה שהימין הוא זה שאוחז בהגה השלטון. אין זאת תופעה ישראלית מקומית: ברחבי המערב, ובמיוחד בארה"ב, נפוצה בשנים האחרונות דה־לגיטימציה מימין למוסדות המדינה. הטענה הרווחת היא שהם הפכו ל"דיפ סטייט", מדינת צללים, המונעת מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
הטענה הזאת אינה מבחינה בין פעולה לגיטימית ואף מתבקשת של משרתי ציבור החותרים למנוע מהפוליטיקאים לנצל את מעמדם לעשיית מעשים מושחתים או לא חוקיים, ובין ניסיון של משרתי ציבור לאכוף על המערכת את תפיסתם שלהם, בניגוד לתפיסה לגיטימית אחרת של הנבחרים. האפשרות השנייה, הנדירה יותר, כמובן פסולה וראויה לביקורת ולמאבק ואף לפיטורים. אבל הראשונה היא לא רק זכותם של הפקידים, אלא גם חובתם. לכן הם מכונים "משרתי הציבור".
מערכות המדינה אינן חסינות מביקורת. לכוח יש תמיד פוטנציאל השחתה, והדבר נכון גם לגבי הכוח המצוי בידי עובדי המדינה. אבל הביקורת צריכה להיות נקודתית ועניינית, ולא כזו שמערערת על כשרותה של המערכת כולה. כשם שפוליטיקאים מושחתים לא אמורים לבטל את עצם קיומה של הכנסת, ואנשי שב"כ שפעלו באופן מושחת נגד ערבים לא אמורים לבטל את עצם קיומו החיוני של השב"כ, כך גם טענות, ואפילו הוכחות, שנעשו מעשים בעייתיים מאוד במחלקה היהודית בשב"כ אינן אמורות לבטל את קיומה החיוני. בסופו של דבר, למעשי טרור יהודי יש פוטנציאל לפגוע בביטחון המדינה לא פחות מאשר מעשי טרור ערבי, גם אם מספרם קטן יותר.
ובעיקר: יש סתירה פנימית מהותית בין הזדהות כימין לאומי, המאמין לכאורה באומה חזקה ובמדינה חזקה, ובין ניתוץ מוסדות המדינה הבסיסיים ביותר וביזוים. אנשי הימין הדתי אמורים לזכור את דברי חז"ל על חשיבות שלומה של מלכות, "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".
ואולי זהו בעצם לב ליבה של המחלוקת בין הימין והמרכז, ולמעשה גם בתוך הימין עצמו: מהי משמעות הלאומיות שבהגדרה העצמית כ"מחנה לאומי"? האם מפעל התחייה הלאומית אמור להתמקד בשליטה על כמה שיותר טריטוריה משטחי ארץ ישראל, וכל שיקול אחר – כולל שיקולים ממלכתיים – אמור להידחות מפניה? או שליבה של התחייה הלאומית הוא ההישג האדיר של הריבונות היהודית, ולפיכך יש לשמור מכל משמר על הגופים האמורים להגן על הריבונות הזו. מי שבוחן ברצינות את הסוגיה יצטרך להודות שבחירה באפשרות הראשונה היא מתכון בטוח לחורבן, שבסופו גם הארץ עצמה לא תהיה בידינו.
