בימי ההפגנות והמחאות שוטרי ולוחמי מג"ב עומדים בליבה של הסערה הציבורית, זה לא דבר חדש. תפקידם חולש על גזרות רבות, אזרחיות וצבאיות כאחד, ולכן סביר שאחת לכמה ימים הם יזכו לתמיכה רבה או מנגד – לביקורת קשה. זה כנראה מה שהופך את מג"ב לאחד מכוחות הלחימה המעניינים במדינה, כזה שהשירות בו טומן דילמות מוסריות רבות וקונפליקטים שהם ממש מטעמים עבור יוצרים וכותבים. מי שסוף סוף הבין את הפוטנציאל האדיר והרים את הכפפה הוא מני יעיש, במאי קולנוע וטלוויזיה שידוע בנטיותיו לסדרות פשע ישראלי אסלי וחם (המשגיחים, אבינו וג'ודה).
גם הסדרה מג"ב נפתחת קודם כל בהיכרות עם עולם הפשע הישראלי, שלרוב מעורבב במלחמת לאום ודת. היא עוקבת אחר נער מבת-ים בשם אבי (בן סולטן), אשר אינו יודע לשלוט בכעסיו או בדחפיו ונגרר דרך קבע לקטטות אלימות עם חבריו ללימודים. המצב מחריף כאשר הוא נכנס לעימות חריף ורווי מכות עם כנופיית עבריינים מיפו. לאחר שהוא נחלץ בעור שיניו, נגזר עליו שלא להתקרב ליפו בתמורה לשלום ושמירת מרחק ממנו ומאביו האלמן (שלומי שבת). אבל יצר הנקמה של אבי לא מוותר וזה מה שמביא אותו להתגייס עם חברו קובי (עידן אליאלי) למג"ב, רק בכדי לשוב לאותם עבריינים ולסגור איתם חשבון, הפעם עם נשק.
במשך הזמן הוא מגלה שבשביל להישאר ביחידה, להוציא את הנקמה לפועל ועל הדרך להביא כבוד לאביו, הוא יצטרך להקשיב לכללי המערכת ולשלוט בעצמו. הוא נלקח כפרויקט אישי על ידי מפקדו (שלום מיכאשווילי) וגם מתקרב ללוחמת דתייה לשעבר בעלת תודעה פמיניסטית גבוהה (נועה אסטנג'לוב). עם הזמן הוא צריך להתמודד עם מצבים מורכבים ורגשיים, המוכרים לכולנו מהמציאות הישראלית הקשוחה, ולמעשה להפוך ללוחם.
למרות שעדיין לא נצפתה דקה אחת מהסדרה על המסך, מג"ב כבר נמכרה לנטפליקס ולגוף השידור הגדול ביותר בגרמניה ZDF וזכתה, כמתבקש, לעניין רב בקהל המקומי. אם מסתכלים על הסדרה מתצפית גבוהה, סצנות האקשן, העימותים, וגם רגעי ההפוגה שמלאים בהומור לחוץ מעט, מצדיקים את ההתעניינות שמסביב. יחד עם זאת, כל הבאזז שבעולם לא יוכל לחפות על חיסרון אחד מרכזי בסדרה והוא האנושיות.
בין כל השברים והמכות, חסרונם של רגשות פשוטים וקרובים מורגש. נכון, יש לא מעט סצנות של שיחות חשובות ורגעי קרבה. גם קונפליקטים שצצים פה ושם, אך משום מה דווקא ברגעים האלה ההשקעה במשחק ובתסריט פחותה. למרות השמות הגדולים, והציפיות הרבות שיש מהסדרה עוד לפני שנולדה, קשה לראות צופים מתחברים אליה אם הדמויות שעל המסך מסרבות לחשוף את העומק שיש בהן.
מילים גדולות נאמרות לרוב בעוצמה נמוכה, ויש מין הרגשה כזו, שברגע שסף הרגשות מגיע לגובה מסוים הסצנה נגמרת ועוברת הלאה, לעוד קצת מרדפים ואיומים. את הרושם החיצוני והיציב של חיילי מג"ב החברה הישראלית מכירה כבר והסדרה הזו היא הזדמנות להציץ אל תוך ליבם, ובמיוחד ליבה של דמות הראשית, המלא ברגשות וגוונים. מהצפייה בפרקים הראשונים, נראה שאותם גוונים מסתתרים תחת קשיחות, שבירת אריחי שירותים וטריקי מצלמה שנועדו להסביר לצופים את מה שהדמות חשה. גם אם זה מובן, כשזה לא נוגע הכל מתפספס.
חשוב לציין שאין מן האמור כאן להפחית מיכולות המשחק של בן סולטן. הוא אמנם אחיה הקטן של השחקנית הידועה ניב סולטן, אבל היכולות שלו לגמרי עומדות בפני עצמן, ונראה שהוא משתמש בכל כישוריו בכדי להכניס את הצופים לנפשו הפגועה של הדמות אותה הוא מגלם. הליהוקים המפתיעים שלצידו, וביניהם שלומי שבת ושלום מיכאשווילי, משתלבים יפה באווירת הפשע והסרקזם של הסדרה, אך לא באינטימיות והרגישות שהסדרה מוכרחה לייצר בכדי לעמוד בציפיות. נכון להיום, מג"ב היא אסקפיזם די מלהיב שכמו "נער הפרא הבת ימי", צריכה להתבגר, להוריד את מפלס האטימות, ואז לא יהיה מי שלא יתאהב בה.
