בחודשים האחרונים נמצא עולם המשפט במוקד סדר היום הציבורי. נדמה שרבים מסכימים שיש מקום לשינויים בעולם המשפט הישראלי לטובת הציבור, אך אין הסכמה לגבי מהות השינויים שיש לערוך. אם בכוונת הממשלה להיטיב באמת את מצבם של הישראלים, הרי שראוי לשקול רפורמה בשפה שבה מתנהל עולם המשפט – ונדמה שבנושא זה אפשר להשיג הסכמה רחבה יחסית בקלות.
ישנם סוגים רבים של טקסטים משפטיים שהאדם הפשוט נתקל בהם ביומיום: חוזים, טפסים ממשלתיים, מכתבי התראה, מודעות בעיתונות בנוגע לתכנון ובנייה, ירושות ועוד, כתבי תביעה ואולי גם פסק דין בהליך שהוא צד לו. מי שמנסח את המסמכים האלה הם משפטנים. הם רגילים לכתוב זה לזה מסמכים בשפה ייחודית שמובנת בעיקר להם. הם לא תמיד מודעים לעובדה שחלק ממסמכיהם מיועדים לקהל הרחב ולכן צריכים להיות מנוסחים באופן אחר, ברור יותר לאנשים שאינם משפטנים.
במחקר שערכתי לאחרונה השוויתי בין לשונם של טקסטים משפטיים שהציבור הרחב נתקל בהם, ללשונם של טקסטים "רגילים" באמצעות תוכנות לניתוח שפה טבעית. מהמחקר עלה ששפת המשפטנים כוללת מאפייני לשון רבים שמקשים על בני אדם להבין את הנקרא במהירות, לדוגמה: משפטים ארוכים כאורך הגלות או כאלה שהפואנטה שלהם רחוקה מאוד מתחילתם, כך שהקוראים מתייאשים באמצעם; מילים נדירות המוכרות רק למעטים בציבור; שלילות רבות המעבירות כל מוח אנושי על דעתו; הפניות קדימה ("ראו להלן בסעיף "X) או אחורה ("ראו לעיל בסעיף "Y) המטרטרות את הקורא כפקידים ביורוקרטיים; ועוד ועוד. לכן לא מפתיע שרבים כלל אינם קוראים את החוזים שהם חותמים עליהם או סובלים מטרטור של רשויות המדינה כי אינם ממלאים טפסים כהלכה.
הפתרון פשוט – יש לפשט את הטקסטים המשפטיים ולהפוך אותם לידידותיים יותר לקוראים. השכל הישר והניסיון ממדינות רבות שפעלו בכיוון זה כבר עשרות שנים מלמדים שתועלת רבה תצמח אם נפעל כך. ראשית, הטקסטים יהיו ברורים יותר לקוראים, וכך עלה גם במחקר שלי ושל עמיתיי. כך יהיה הגון יותר לומר למי שחתם על חוזה "חתמת – התחייבת". עם הזמן גם יגדל מספר האנשים שיאזרו אומץ וממש יקראו את המסמכים וכך יוכלו להתנהל נכון יותר מול הגופים השונים במשק ובמדינה. מחקרים מצביעים על כך שהנגשת הטקסט המשפטי מועילה גם כלכלית וחוסכת זמן וכסף למשפטנים, לבתי המשפט, לציבור הרחב וגם לאנשי מינהל ולחברות. אחת הסיבות לכך היא שכאשר המידע כתוב בצורה נגישה, הגופים אשר הציבור פונה אליהם נדרשים פחות לפניות הנובעות מאי־הבנה או ממילוי חלקי של טפסים, נתקלים פחות בתלונות ובתביעות, ונהנים משביעות רצון רבה יותר. תועלת נוספת היא קיצור הזמן של הקוראים שנדרש לצורך התמודדות עם הטקסט.
אז מה נדרש לעשות כדי לקדם את זה? ברור שלא ניתן לפשט את כל הטקסטים המשפטיים בו־זמנית, אלא צריך להגדיר סדר עדיפות. לדעתי, בתוך עולם החוזים ראוי להתחיל את השינוי בחוזים המכונים "חוזים אחידים", כמו חוזים בנקאיים, פוליסות ביטוח, הסכמים עם חברות טלפוניה ועוד. בחוזים אלה אין לאדם הפשוט אפשרות אמיתית לשנות נוסח של חוזה שניסח תאגיד כדי שישמש אותו בהתקשרות עם אלפי לקוחותיו. ראוי שאם אין ללקוחה אפשרות ממשית להתווכח עם החוזה המוצע, לפחות היא תוכל להבין מה כתוב בו כדי להחליט אם לסגור עסקה.
אין צורך לחוקק חוק חדש לשם כך. מה שנדרש הוא שהרגולטורים יפעילו את הסמכות שהחוק כבר נותן להם. כולנו זוכרים שלפני למעלה מעשור התקין שר הכלכלה הוראות לעניין גודל מינימלי של אותיות, הוראות שזכו לשם "חוק האותיות הקטנות". הוא עשה זאת לפי סמכותו בחוק הגנת הצרכן. אותו חוק מעניק לשר סמכות לקבוע הוראות גם בנוגע לאופן ניסוחם של תנאים מהותיים בחוזה אחיד. סמכות דומה ניתנה לנגיד בנק ישראל ולממונה על שוק ההון בהקשרי בנקאות וביטוח, מהתחומים הסתומים ביותר עבור הצרכן הישראלי. הגיע הזמן שאותם גורמים יפעילו גם את הסמכות הנתונה להם לקבוע הוראות לעניין ניסוחם של תנאים מהותיים בחוזה אחיד, ולא יסתפקו בעניינים עיצוביים.
נניח ששכנענו את הרגולטורים לקבוע הוראות שיביאו לניסוח ידידותי יותר – מה צריך להיות תוכנן של אותן הוראות? באנגלית קיימים מדדי קריאוּת (Readability), מעין נוסחאות המבקשות לנבא מהי רמת הקושי של הטקסט על פי נתונים כמו אורך המשפטים ומורכבותם. לאור זאת אפשר לקבוע שחוזה צרכני לא יקבל "ציון" נמוך מרמה מסוימת במדדי הקריאוּת (כפי שנעשה בפלורידה למשל). בעברית אין עדיין נוסחאות קריאוּת, ולכן נדרש לחשוב על כיוונים אחרים.
אפשר ללכת בדרכה של פנסילבניה ולקבוע הוראות שמבוססות על עקרונות השפה הפשוטה, כגון הקפדה על אורך משפטים סביר; צמצום רמת המורכבות של המשפטים; שימוש באוצר מילים אשר מוכר גם לאלו שאינם משפטנים, והוספת הסבר קצר למונחים משפטיים המשולבים במסמך; הימנעות משלילה מרובה; הוספת דוגמאות; ארגון הטקסט כך שקודם כול יופיע הכלל ורק אז הפירוט; ושילוב אנימציה, קובצי קול וסרטוני וידאו כדי להתאים את הטקסטים לעולם שבו קוראים פחות וצורכים יותר מדיה דיגיטלית.
עד לאחרונה מהלך כזה של הפיכת ניסוח משפטי לניסוח ידידותי לאדם הפשוט היה נתקל בטענה שעלותו גבוהה ביותר. ואולם היום, עם פריצתם לחיינו של כלי הבינה המלאכותית, אפשר לחולל את השינוי בעלויות נמוכות בהרבה ובמהירות רבה. מבדיקות שערכתי מצאתי שחלק מהתוכנות מניבות תוצאות מרשימות אפילו בשפה העברית, כך שהטקסט שהן ניסחו מובן הרבה יותר ועדיין מדויק משפטית.
להוראות שיתקינו הרגולטורים יכולות וצריכות להיות "שיניים". לרגולטורים יש יכולת לנקוט הליכים נגד חברות שבפיקוחם. החוק בישראל מאפשר גם להגיש תובענות ייצוגיות, כך שברגע שההוראות יותקנו וחברות יפרו אותן, אפשר יהיה לתבוע אותן בסכומים גבוהים ומרתיעים. דרך נוספת לאכוף את קיומן של ההנחיות לכשיפורסמו יכולה להיות מתן אפשרות לצרכנים לבטל את החוזה או להשתחרר ממנו בגלל אי־הבנתו.
חשוב לציין שגם בהיעדר הנחיות ותקנות יש גופים במגזר הפרטי שכבר צעדו מיוזמתם את הצעד החשוב הזה לקראת הצרכנים. כך למשל יש בנקים דיגיטליים בישראל המתחייבים שהמצטרפים אליהם יבינו כל מילה, יש פוליסות ביטוח שכבר מתורגמות לשפה פשוטה ועוד. אבל היום הדבר תלוי ברצונו הטוב של תאגיד או ברצונו למשוך לקוחות. הגיע הזמן להגיד לתאגידים שעדיין לא שינו את פני החוזים שלהם – עד כאן!
ד"ר רן לוסטיגמן הוא משפטן ובלשן החוקר את לשון המשפט ומתמחה בפישוט שפת המשפט
