שאלה שאני מתלבט בה לפעמים היא האם רב חייב להיות אופטימי. האם למשל טור לכבוד השנה החדשה חייב בהכרח להסתיים בסוף טוב? האם השורה התחתונה תמיד תהיה שגם אם נכונים לנו עוד אתגרים יכול נוכל להם? או נגיד למשל כשהרב חיים נבון הוציא לפני כמה שבועות ספר על התהליכים שעוברת החברה הישראלית, וטען שעל אף שמבחוץ נראה שהיא מתפוררת, בעצם מדובר רק בכאבי גדילה של חברה ההולכת ומתגבשת: יותר משאני תוהה אם הוא צודק בניתוח שלו, מטרידה אותי השאלה אם מותר לו בכלל לומר אחרת. האם מותר היה לו לכתוב ספר כמו "השלישי" של ישי שריד ודומיו שחוזים כאן את תחילתו של חורבן? זו לא שאלה רק על רבנים כמובן. זו שאלה גם על הורים, על מנהלים, על אנשי חינוך. האם היינו זורמים עם מחנך שהיה אומר "תכלס, הילד הזה נראה לי די אבוד, אבל ננסה להציל את מה שיש", או שברור לנו שחלק מסט הכישורים של מחנך הוא לא רק כישרון רטורי ויכולות בין־אישיות אלא גם יכולת לראות כריאלית את האפשרות שיהיה טוב?
ראש השנה מבקש לומר שתחזית היא פעולה אקטיבית. אדם יכול לבחור אילו סימנים לראות וכיצד לפרש אותם. גם נביא אמת מתנבא בסגנונו, ומעצב את דבר ה', במידה, לפי אופיו
אחת החידות המתמיהות שיש לנו בחג הזה, חג שכולו דבר־סתר וחידה, היא חידת הסימנים. בגרסה המודרנית שלהם, וכשאני כותב מודרנית אני מתכוון לאלף השנים האחרונות פחות או יותר, הם לבשו צורה של תפילות. גם אם הדבש מטפטף מהתפוח ומגיע כבר לקצות האצבעות אנחנו אומרים לאט ובכוונה את נוסח ה"יהי רצון", עם או בלי שם ומלכות, ומתחננים שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. אבל במקור המנהג מדובר היה באמת בסימנים. במובן הפשוט של מישהו שקורה לו כך וכך והוא אומר "זה סימן שהשנה הזאת תהיה שנה טובה". או, חלילה, "זה סימן שתהיה שנה ממש גרועה". אבל די מיד אחר כך, עוד בתקופת הגמרא, התחלנו לעשות עליהם מניפולציות. במקום ללכת לתומנו ברחוב במהלך ראש השנה ולבדוק אם ניתקל במאכל מר או מתוק, התחלנו למלא את השולחן בכוונה בפירות וירקות מתוקים (ובמקרה שלנו גם בשוקולדים וחמצוצים, אל תשאלו) כדי להטות את תוצאות הבדיקה לטובתנו. שזו התנהלות קצת מוזרה בהתחשב בכך שמדובר ב"סימנים", שנועדו לתת לנו רמזים א־לוהיים על התוכניות שלו בקשר אלינו בעתיד, והם קצת מאבדים את הפואנטה כשאנחנו מסדרים אותם איך שמתחשק לנו.
אבל נדמה לי שדווקא התרגיל המשונה הזה שבו כולנו עובדים על עצמנו, או עליו כביכול, חושף נקודה עמוקה ביחס לסימנים ולניתוחים ולתחזיות, שאנחנו כל כך גדושים בהם בפתחה ובסיומה של השנה. אחד המסרים הבולטים בזוכה האוסקר "אנקאנטו" הוא שתחזית היא פעולה שקופה, ניטרלית. הסרט מבקר ואף מגחיך את בני המשפחה שרודפים את ברונו החוזה בשל נבואות הזעם הקודרות שלו ותולים בו את האשמה במקום להבין שהוא בסך הכול חושף את האמת האובייקטיבית והבלתי נמנעת של החורבן. תחזית היא מדע מדויק, צועקת עלינו התרבות (בפרט כשהיא רומזת למדעני אקלים), ולחינם אתם פעם אחר פעם הורגים את השליח. אבל ראש השנה מבקש לומר שתחזית היא פעולה אקטיבית. אדם יכול לבחור אילו סימנים לראות וכיצד לפרש אותם. אין כזה דבר נביא שקוף, הצהירו חז"ל באופן קצת נועז. גם נביא אמת מתנבא בסגנונו, ומעצב את דבר ה', במידה, לפי אופיו. לכן כשיאשיהו התלבט למי לפנות הוא ביכר את חולדה הנביאה על ירמיהו כי "נשים רחמניות הן". חז"ל לא ראו בכך פעולה של עצימת עיניים וטמינת הראש בחול, אלא הבנה שגם קריאת המציאות היא פרקטיקה של תפילה. לכן בליל ראש השנה אנחנו לא סתם מתפללים, אלא מבקשים לשנות את המבט. לראות בכל פינה סימנים של תקווה.
ואם דיברנו כאן על סימנים אי אפשר לא להזכיר את הסימן שלדעת בעל המשנה ברורה הוא הסימן הכי חשוב וגם הכי אפקטיבי בראש השנה, ולמרות זאת לפעמים הוא קצת נשכח. אם אנחנו משתדלים להימנע משינה ומאגוזים ומדברים חמוצים, כותב המשנה ברורה, כיוון שיש בהם איזה צד של סימן בעייתי, קל וחומר שצריך להיזהר כפל כפליים לא להקפיד ולא לכעוס. כך נהיה מובטחים שניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום.
