האם תפילת ראש השנה בבית הכנסת שלכם תהיה מרגשת? זה כמו לשאול האם לרופא שעומד לנתח אתכם יהיו עיניים יפות: השאלה פשוט לא רלוונטית, לנוכח מה שמוטל על הכף. כבר שנים רבות רווחת אצלנו הנטייה לבוא לבית הכנסת כמבקרי תפילות ולא כמתפללים; מה שחדש הוא הקריטריון השיפוטי של הריגוש, שנוסף בשנים האחרונות.
כשאנחנו שופטים את התפילה לפי ההתרגשות שהיא מעוררת בנו, אנחנו למעשה הופכים את היוצרות בבית הכנסת: כאילו א־לוהים הוא הניצב, ואנחנו ורגשותינו גיבורי האירוע. אליס, בתו של נשיא ארצות הברית טדי רוזוולט, אמרה על אביה: "הוא רצה להיות הכלה בכל חתונה, התינוק בכל הטבלה, הגופה בכל הלוויה". כשאנחנו מעריכים את התפילות לפי ההשפעה שלהן עלינו, אנחנו בעצם רוצים להיות הא־לוהים בכל תפילה.
כששואלים את אשתי החכמה איך היו התפילות בימים הנוראים, היא בדרך כלל משיבה: "את זה נראה בשנה הקרובה". כי השאלה הגדולה בנוגע לתפילותינו היא איך הן נשמעות באוזני ה', ובאיזו מידה הוא מקבל אותן. החוויות שלנו בזמן התפילה הן רק תופעת לוואי.
כל זה אינו אומר שהתפילה צריכה להיות צחיחה ומייבשת, בלי תוכן רגשי. תפילה במיטבה היא גם התרחשות פנימית עשירה ומטלטלת. אך המילה שמתארת במסורתנו את ההתרחשות הזו אינה "ריגוש" אלא "כוונה", וזה משהו אחר לגמרי. התרגשות היא פעמים רבות תוצר לוואי של כוונה, אך השתיים בהחלט אינן זהות. "התרגשות" היא תהליך פנימי, שמתחולל רק בתוך־תוכי. "כוונה", לעומתה, פונה החוצה, לדיאלוג עם מישהו אחר, עליון ונשגב.
המילה "מרגש" נשחקה בשנים האחרונות עד דק. כל מי שרואה אישה עוזרת לילד זר לחצות את הכביש, ממהר לצלם ולהעלות לרשתות החברתיות, כדי לקבל את התגובות הצפויות: "מרגש", "התרגשתי", "צמרמורת". בהקשרים הללו, כשאנשים כותבים "מרגש", הם בעצם מתכוונים לומר "בסדר גמור". אפשר להבין מהיכן נובע המרדף הנואש הזה אחרי הריגושים: בעידן שבו לא נעים לציין שיפוטי ערך אובייקטיביים, כי "לכל אחד יש האמת שלו", הריגוש הפך לברומטר הערכי היחיד שעדיין מותר להשתמש בו. העניין הוא שזה ברומטר מזויף, כי הוא מנותק מהסביבה החיצונית. אין הרבה ערך במד־לחץ שמודד רק את הלחץ בתוך עצמו. ההתרגשות לא מודדת מה השתנה בעולם אלא רק מה קורה בתוכי.
לצד "התרגשות" אנחנו מחפשים "חוויות". את המילה היפה "חוויה" המציא א"ד גורדון, ההוגה הנבואי של "דת העבודה". כשרצה גורדון לתאר את רוח החיים המפעמת בטבע, הוא חיבר שתי מילים: "חיים" ו"הוויה". מהזיווג הזה נולדה החוויה. גם החוויה נשחקה בלשוננו, והפכה שם נרדף לאטרקציה לילדים: שימו בכלוב שני אוגרים וצב, מִכרו כרטיסי כניסה עם הנחה ל"בהצדעה" ולארגון המורים, וקיבלתם "חוויה". אך עוד לפני השחיקה הזו, ה"חוויה" עברה תהליך של הפנמה: היא כבר לא מתארת עוצמת חיים שגדולה ממני, אלא רק את ההתפעמות הפרטית שלי.
תפילה טובה בהחלט כרוכה בתהליכים פנימיים של בירור ותיקון, אך אלו תהליכים שמכשירים את האדם לקראת פנייה החוצה, לא־ל רם ונישא. הרמב"ם כתב שאחת ההשפעות של תקיעת השופר נוגעת לתיקון הפנימי שלנו: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחִזרו בתשובה, וזִכרו בוראכם". השופר לא אמור לרגש אותנו, אלא להעיר אותנו.
אני כותב את כל זה לא משום שההתרגשות רעה בעיניי, אלא להפך: כי יש רק דרך אחת להגיע להתרגשות טובה, והיא לא לסגוד להתרגשות ולא לנסות להתרגש. יש מצוות שאפשר לקיים רק בהיסח הדעת, רק בלי להתכוון אליהן, כמו מצוות שִכחה, שיכול לקיים רק אדם ששכח בטעות עומר בשדה, ואולי גם כמו מצוות האהבה. התרגשות אינה מצווה, אך גם אותה קשה להשיג אם רודפים אחריה בכוח. פעם באה להתייעץ איתי כלה מודאגת לפני חתונתה: "אני פוחדת שלא אתרגש מספיק בחתונה". אמרתי לה: "אז מה? תחייכי בחתונה בשביל ההורים, ולמחרת בבוקר תתעוררי בעזרת ה' עד סוף חייך לצד הגבר שאת אוהבת. למי אכפת אם תתרגשי?" ברגע שההתרגשות לא נכפתה עליה, היא כמובן התרגשה מאוד בחופתה היפה. ואם לא הייתה מתרגשת – גם זה לא נורא.
בימי הדין נשתדל להתכוון כראוי בתפילה לריבוננו. בין שנתרגש ובין שלא, הלוואי שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כול.
