"את מגיעה היום?" היא כתבה לי על הבוקר. הצצתי בחלון. בחוץ ירד גשם זלעפות. לרגע השתעשעתי במחשבה לבטל את הכול. למי יש כוח עכשיו לנסוע לצפון, ועוד ברכבת. אבל הידיים כתבו אחרת: "ברור שאני באה, מה השאלה?"
כשהגעתי לצומת היא שלחה את בן הזוג שלה לאסוף אותי. הוא מצא אותי קפואה ליד הטרמפיאדה. שיער ספוג מים, עור מתברווז. "את יודעת?" אמר לי, "אין לנו מקום בכלל למטופלים חדשים. כל יום מתקשר מישהו ששואל אם אפשר לבוא. אבל אמרתי לה שבחורה שמוכנה לנסוע אלינו שעתיים וחצי בסופת ברקים זו בחורה שצריך לפנות לה זמן".
אחת לכמה זמן אני פוקדת אותם לטיפול מהסוג שרק הם יודעים להציע. המרחב הקטן בתוך האוהל שלהם הוא מרחב מקודש. הכל משתחרר שם – כל הפחדים, כל האמונות הכוזבות, שקרים שהאמנתי בהם ואפילו לא ידעתי. אין בו פוליטיקלי קורקט. אין בו מותר או אסור. בתוך האוהל הזה אנשים באים לפרק את האישיות שלהם ולהרכיב מחדש. מעולם לא פגשתי אנשים חכמים כל כך, ופשוטים כל כך, שהשפעתם על חיי הייתה מיטיבה כל כך. התהליך שעוברים אצלם הוא תובעני, הכינו אותי מראש. אולי בגלל זה היה לי כל כך קשה לעשות את הטלפון הראשון. במשך חודשים נמנעתי ממנו למרות שידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה, עד שהחיים הובילו אותי לנקודה שלא הייתה ברירה.
בדרך כלל מונולוגים של כותבי טורים בתחילת שנה בנויים מרשימה יומרנית של הבטחות עצמיות. אצלי לא הייתה שום רשימה כזאת. היה רק הטלפון של הזוג הזה, שעמד ביני לבינם כמו משימה בלתי אפשרית שאני חייבת לצלוח. החיים שלנו מלאים במשוכות כאלה. לאורך הדרך פזורים קירות גבוהים שמורכבים מהדברים ש"הגיע הזמן להתמודד איתם". משימות שפוקדות אותנו בצמתים שונים בחיינו ואנחנו מעדיפים לדחות את ההתמודדות. הנה למשל, כבר כמה ימים שגלי בוכה לי כל בוקר בכניסה לגן. ימי ההסתגלות עברו חלפו להם, אבל גלי שלי לא הסתגלה. ככה היא. ככה היו כל ילדיי. קשה להם בהתחלות. בכל פעם שדלת הגן התקרבה ראיתי את פניה נעצבות. "למה את שוב עושה לי את זה?" היא שאלה אותי במבט נבגד. ומה אני אגיד לה, שזה הסידור המקובל בעולם המודרני? שאמהות יוצאות לעבוד ומפקירות את ילדיהם לאחריותן של אמהות אחרות? שאם התמזל מזלה להיוולד במאה ה־17 היא לא הייתה הולכת לגן ולא הייתה חווה את הפרידות האלה? (מצד שני, לא בטוח שהיו נותנים לה לבחור חתן בעצמה).
הכול ידוע. כל מנעד רגשות האשם של הורים עובדים וילדים נעזבים וגננות מנחמות וזאטוטים שלא מסתגלים. בכל בוקר היא נצמדה לרגל שלי והתחננה בעיניה שלא אעזוב אותה. כל כך רציתי להישאר או לקחת אותה הביתה ולהגיד לה שזהו, נגמר הסידור הזה של ילדים וגננות, אבל אי אפשר. אין ברירה.
יום אחד החלטתי לעשות מעשה. לקחתי אותה עם איה לבית הספר וביקשתי מאיה לצאת מהרכב כשהיא שמחה וצוהלת. "את רואה גלי?" אמרתי לה, "גם איה הולכת לבית הספר שלה והיא לא בוכה. ועכשיו גלי תלך לגן שלה ותראה שכיף בגן, ושלא באמת צריך לבכות"
לא ידעתי אם היא הבינה. בכל זאת, מדובר בילדה בת עוד־לא־שנתיים שרק מתחילה לחבר מילים. כשהגענו לדלת היא שוב נעצרה. היא הייתה כפסע מבכי, אבל משהו בה פתאום התחלף. יכולתי ממש לראות איך האומץ שהיא מגייסת עובר בין עורקיה. "גלי לא בוכה", אמרה ורצה לחבק את המטפלת. אחר כך נופפה בידה וקראה: "ביי ביי אמא".
לכל אחד מאיתנו ישנה רשימת הדברים שמפריעים לנו בחיים והגיע הזמן להתמודד איתם. ולפעמים כל מה שמפריד בינינו לבינם הוא האומץ לגשת אליהם. פשוט לגשת. לעבור את המשוכה בין ההתלבטות להחלטה. הילדה שלי עברה את הרגע הזה השבוע בגן. אני עברתי אותו כשהחלטתי לשלוח הודעה שבמשך חודשים נמנעתי לשלוח. מה אני מאחלת לכולנו השנה? את הכוח לגשת לאותו הדבר שמפריע לנו ומציק לנו ושאנחנו יודעים שכבר חייב להשתנות. לעמוד מולו ולגלות שאנחנו יכולים לו. ולפעמים, כשניגשים לעניין, מגלים שהפעולה שהכי פחדנו ממנה הייתה גם הפנטזיה הכי גדולה שלנו. חג שמח.
rachelm@makorrishon.co.il
