תשמעו סיפור מטורף שקרה לי, האמת, אני לא בטוח אם זה סיפור מטורף או לא, וזה שאני לא בטוח אם זה סיפור מטורף או לא, זה מה שבאמת מטורף בסיפור הזה. ומעשה שהיה כך היה, לפני כמה שבועות, יצאתי לחופשה אוגוסטית בצפון עם שלושה חברי ילדות אהובים, גלעד ויואב ורואי. קבענו להיפגש בעין אלרואי, מעיין מתוק שנמצא למרגלות קריית טבעון, יש בדרך למעיין מין שביל הליכה כזה מתוק עם כל מיני קרונות רכבת שילדים יכולים לטפס עליהם, וגם מבוגרים יכולים לטפס עליהם ולעשות רעשים של קטר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. כשהגענו למעיין עשינו פיקניק קטן, פרשנו מחצלת, והוצאנו לחם וירקות וגבינות ובורקסים, ואכלנו ודיברנו והסתכלנו על כל האנשים שהיו איתנו במעיין. אחר כך כמה מהמבוגרים נכנסו עם הילדים למים, אני כמובן נשארתי בחוץ כי מים של מעיינות תמיד קרים לי מדי. פשוט ישבתי לי על המחצלת וחתכתי אבטיח. וכשישבתי שם ראיתי מולי פתאום קבוצה גדולה של אנשים מסתכלת אל האופק בחשש, וכשראיתי אותם לא הבנתי על מה הם מסתכלים, והתלבטתי אם לסובב את הראש כדי לבדוק מה הולך שם, אבל החלטתי שלא, כי אני עצלן, ובדיוק אז שמעתי צעקה נוראית, חדה ומפלחת – "תברחו!!! שריפה!!!"
את השניות שאחרי הצעקה ההיא אני לא אשכח כל חיי. שיזינג והילדים בדיוק יצאו מהמים, ואני נעמדתי, וסובבתי את הראש וראיתי מולי מחזה אימים – להבת אש אדירה מתפשטת בשדה קוצים ענקי, ודוהרת לכיווננו במהירות עצומה. אני זוכר את הריח החריף של העשן, אבל בעיקר אני זוכר את הרעש המתפצפץ והאימתני, זה היה מטורף, התחושה הייתה שיש לנו שלושים שניות לעוף משם, אחרת זה יהיה הסוף שלנו. חיה ונח המתוקים הבינו שאנחנו נמצאים בסכנת חיים, והתחילו לבכות בבהלה, ואני ניגשתי אליהם, העמדתי אותם על השביל, והחלפתי להם את הכפכפים לסנדלים, שיצליחו לרוץ. אחר כך קיפלתי את כל השטויות שהיו על המחצלת, במהירות מטורפת. מסביבי ראיתי את כל עשרות האנשים שהיו במעיין נמלטים על נפשם בצעקות. גם החברים שלי, שהיו שם איתי, התארגנו במהירות, והתחילו לברוח. חיה לא הפסיקה לצרוח. גם אני וחבריי נבחְנו זה על זה פקודות מבוהלות. מדי פעם הרמתי את הראש וראיתי את הגל של האש הולך ומתקרב ברעש נורא. כל שנייה חשובה עכשיו.
התוכנית שלנו הייתה פשוטה. האש נמצאת בכיוון של המכוניות. אז בשלב הראשון נביא את הילדים למקום בטוח ביישוב, ובשלב השני נרוץ למכוניות וננסה להציל אותן. ברגע הזה קרה דבר מוזר. בלי שדיברנו בינינו, בלי שסיכמנו דבר, איכשהו יצא שברגע הזה התפצלנו באופן טבעי איש איש למשפחתו. רואי, אשתו וילדיו הלכו לכיוון אחד, יואב, אשתו ובנו הלכו לכיוון שני, ושיזינג ואני והילדים טיפסנו במהירות לבדנו על המדרגות שמובילות ליישוב. לרגע אחד, בתוך כל הפחד והאימה, היינו לבד, משפחה אחת בודדה שנלחמת על נפשה. גם את זה צריך לכתוב.
"מותר להרגיש רגשות, מותר לפחד, מותר להילחץ, מותר לכאוב, מותר לאהוב! החוויה שעברתי חזקה גם בלי שיכתבו עליה בפייסבוק. הלב יכול להישבר גם אחרי דייט אחד קצרצר ומקרטע. התקפי חרדה יכולים להגיע גם כשנוסעים על כביש ריק בשעת לילה מאוחרת"
כשהגענו לקצה המדרגות הרגשנו הרבה יותר טוב, האוויר היה מלא בעשן דליל שעלה מהעמק, וכל מיני אנשים יצאו מהבתים, הסתכלו על הלהבות והתלבטו מה לעשות. אחר כך רצתי לכיוון האוטו במהירות, הרבה זמן לא רצתי ככה, מצאתי דרך קיצור על שביל והתקדמתי לחניון שליד תצוגת הקרונות המתוקה. ככל שהתקרבתי האוויר נהיה צהוב יותר, סמיך יותר, רועש יותר, ומלא בפתיתים קטנים ושחורים של אפר. כשהגעתי לאוטו בקושי הצלחתי לנשום. הנעתי אותו בחיפזון, ונסעתי במהירות מופרזת לאסוף את שיזינג והילדים. וזה היה רגע מרגש. עוד לא חלפו חמש דקות מאז ששמענו את הזעקה במעיין, וכבר אנחנו ברכב, מוגנים. חיינו ניצלו.
אחר כך נסענו לצומת אלונים, לא רחוק משם. יש שם גינה קטנה ומתוקה, ומין קניון נחמד, אפשר לקנות בו גלידה ולהירגע קצת. זאת הייתה התוכנית שלי. אבל כשהגענו לשם, שמתי לב שהלב שלי עדיין דופק, שהידיים שלי עדיין רועדות, ושאני לא מסוגל לשבת. בהתחלה לקחתי את הילדים לגינה. אחר כך הלכתי לקנות לכולנו גלידה. אחר כך הלכתי לקנות למבוגרים קפה בארומה. אחר כך הלכתי להביא את הסיגריות מהאוטו. לא הצלחתי להירגע, לא הצלחתי לשבת, לא הצלחתי לנשום. הראש שלי היה מלא במחשבות מוזרות, והלב שלי היה מלא באדרנלין. בשיחות הקטנות שניהלנו בגינה, ניסינו להבין מה בעצם קרה עכשיו. אלה סיפרה שבדרך היא ראתה שועל קופץ לשביל, ואז חוזר לשיחים, ואז חוזר לשביל בבעתה, מִפּחד הלהבות.
אחר כך נסענו צפונה, לכיוון הצימר המתוק שבו ישנו. הילדים נרדמו בשניות, ואני ושיזינג נסענו בדממה. מה כבר אפשר לומר, הכול קרה מהר מדי, בתנופה מדי, הפחד בא ומיד נסוג, הלהבות התנפלו עלינו, אבל אנחנו ברחנו מהן בזמן, לא יודע, הכול נהיה מוזר פתאום. האירוע הזה היה מהיר מסך תחושותיו. ואחרי כמה דקות ביקשתי משיזינג שתבדוק אם התפרסם איזה מבזק על השריפה. תחפשי בגוגל "שריפה אלרואי", או "שריפה טבעון" את בטוח תמצאי משהו. ושיזינג חיפשה ולא מצאה כלום.
כשהגענו לצימר גיליתי שאני לא היחיד שחיפש דיווח חדשות על השריפה. כולנו, מתברר, חיפשנו בדרך איזושהי הוכחה שמה שקרה לנו, באמת קרה לנו. חיפשנו אייטמים באתרי החדשות, חיפשנו פוסטים בקבוצות הפייסבוק המקומיות, חיפשנו עדכונים בעמודים הרשמיים של כבאות והצלה לישראל, ולא מצאנו כלום! אף אחד לא דיווח שום דבר על השריפה המטורפת שכמעט הפכה אותנו לאפר. אף אחד לא כתב שום דבר על אחד האירועים הכי מטורפים שקרו לי בחיי. איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות.
גם למחרת, כשקמנו בבוקר, הפכנו את האינטרנט כדי למצוא דיווחים על השריפה האיומה ההיא, אבל לא מצאנו כלום. ופתאום התחיל להתגנב בנו הספק. אולי התגובה שלנו הייתה מוגזמת. אולי הבריחה שלנו היתה תלושה מהמציאות. אולי השריפה לא הייתה כל כך נוראית כמו שהרגשנו. אולי זו לא הייתה שריפה בכלל! אמאל'ה, מצד אחד היינו שם, חווינו שם, הרחנו את הריח הרע של האוויר העכור, שמענו את הרעש המפחיד של גיצי הלהבות, ראינו איך כל מי שהיה איתנו במעיין נמלט על נפשו בצעקות אימה. כל זה קרה! בחיי שזה קרה! ומצד שני, אם מדובר באירוע כל כך קיצוני ו"אמיתי" – איך ייתכן שאין לחוויה הזו שעברנו שום תוקף ממשי בעולם.
ואני יודע שזה נשמע מוזר, אבל השקט הווירטואלי הנורא שבא בעקבות השריפה, השקט שגרם לי לפקפק בעצמי, ברגשות שלי, בבהלה שלי, במחשבות הלחוצות שלי – היה יותר מעיק ומפחיד מהשריפה עצמה. ככה הרגשתי. זה היה מין גזלייטינג ערמומי ונוקב. השעות חלפו ואני הרגשתי שאני משתגע, ושתפיסת המציאות שלי הולכת ומתערערת. איך ייתכן שהחוויה הטראומטית שעברתי, איך ייתכן שהשריפה המטורפת הזו שממנה ברחתי, לא עולה לכותרות. ואיזה אידיוט אני שלא צילמתי כלום. אני תמיד מצלם הכול, ודווקא את השריפה הזו לא צילמתי. איזה ייאוש.
אנחנו חיים בעולם שהוא משחק פינג פונג מתמשך בין התחושות והרגשות שלנו לבין המציאות הקיימת. לפעמים בימי מלחמה נשמעות אזעקות, אנחנו רצים למקלטים, שוקעים בהתקפי חרדה, ואז פותחים את הטלוויזיה כדי לראות את דיווחי החדשות. ודיווחי החדשות שבטלוויזיה מרגיעים אותנו. יש ירי על תל אביב. זאת המציאות. זה בטלוויזיה. לא דמיינתי. זה רציני. החרדה שלי מוצדקת. מותר לי להרגיש את מה שאני מרגיש.
וגם בחיים, התחושות שלנו כרוכות במה שקורה בעולם. אני בוכה מהתרגשות כי חיה עולה לכיתה א', ואיזה מזל יש לי, שכל אתרי החדשות מציינים בהתלהבות את היום הראשון ללימודים. זה אמיתי, אתם מבינים, זה אמיתי ומותר לי להתרגש. אני מקנא בבלוגרית אוכל עם מלא עוקבים באינסטגרם. יש לה וי כחול, ומאתיים אלף עוקבים. זה אמיתי. ולכן גם הקנאה שלי אמיתית. אני חרד לגורלה של המדינה האהובה שלנו, ובצדק, הממשלה מחוקקת ומקדמת חוקים איומים, וכל הרחובות מלאים במפגינים ומפגינות. החרדה שלי מוצדקת. הפחד הזה אמיתי.
הימים שחלפו מאז ש"ניצלנו" מ"השריפה", היו מחניקים ומשונים. במשך כמעט שבוע הסתובבתי בעולם עם תחושה משונה של בדידות ושל ניכור מהמציאות. אני הרגשתי "פינג" בלב, אבל המציאות לא החזירה לי את ה"פונג" שהייתי זקוק לו. חבריי ואני התכתבנו באינטנסיביות בקבוצת הוואטסאפ שלנו, בניסיון להבין מה עושים עם התחושות העקרות האלה שאין להן שם. בסוף גם ההתכתבות הזו דעכה, זה מה שקורה לכל ההתכתבויות תמיד. אבל המועקה נשארה לי בלב.
ואז, אחרי כמה ימים טובים, נפגשתי עם חבר טוב שלי שאני אוהב, ישבנו ושתינו קפה, וסיפרתי לו את הסיפור כמובן, סיפרתי לו כמה שאני מתוסכל ועצבני, שאין לי שום תיעוד של השריפה הזאת, שאין לי שום דבר ש"יוכיח" שהדרמה הזו והפחד הזה היו אמיתיים ומוצדקים. והחבר שלי הקשיב לי, וחייך אליי, ואמר לי, יאירקה, אתה הרגשת מה שהרגשת. זה אמיתי מספיק. ואני הסתכלתי עליו, ואמרתי לו שזה לא נכון! ושאני רוצה לדעת שלא דמיינתי את זה! והחבר שלי החכם שלי אמר לי, יאירקה, החוויות שלנו בחיים תמיד תלושות מהמציאות, הכול סובייקטיבי, אתה הרגשת משהו, אז זאת האמת, אתה לא צריך להצדיק שום דבר, הרגשות שלך, והפחד שלך, הם האמת שאיתה אתה מסתובב בעולם, רגש זה דבר מציאותי, גם אם הוא תלוש מהמציאות, ככה החבר שלי אמר, ואני הקשבתי לו, והרגשתי שהלב שלי מתרחב ושהעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
אייייי זה היה רגע מדהים, פשוט וצלול, החבר שלי הזכיר לי את האמת הפשוטה והיפה – מותר להרגיש רגשות, מותר לפחד, מותר להילחץ, מותר לכאוב, מותר לאהוב! החוויה שעברתי חזקה גם בלי שיכתבו עליה בפייסבוק. הלב יכול להישבר גם אחרי דייט אחד קצרצר ומקרטע. התקפי חרדה יכולים להגיע גם כשנוסעים על כביש ריק בשעת לילה מאוחרת. מותר להרגיש את החיים האלה, במלוא כאבם ויופיים, מותר להרגיש, כדאי להרגיש! אחרת מה.
שכוייח שכוייח חברים זה הסיפור שלי, זה סיפור על חוויה מטורפת ומפחידה שעברתי, ועל התהליך היפהפה שעברתי בעקבותיה. תהליך שבו התביישתי ברגשות שלי, ואז השלמתי איתם. ואני חושב שזה סיפור נחמד לפתוח איתו את השנה החדשה. אני מאחל לעצמי, וגם לכם, שנה של רגשות, של אהבה ושל כאב, של שמחה ושל סבל, של ביזיונות ושל נחמה. אני מאחל לעצמי שנה סובייקטיבית, עם מנעד רחב של תחושות וחוויות. אני מאחל לעצמי להרגיש את החיים האלה במלואם, בלי להיות עסוק בשאלה האם זה אמיתי מספיק או האם אני מגזים. הכול אמיתי מספיק. החיים האלה אמיתיים מספיק. התחושות שלנו אמיתיות מספיק. הפחד והבושה והשמחה והכאב והגעגוע והסבל והנחמה והאהבה, הכול אמיתי, הכול אמיתי! שנה טובה.
