אנשים לא ממש ידעו איך לאכול את העונה הראשונה של "הדוב". לא היה ספק שמדובר בסדרה טובה, המגוללת את סיפורה של מסעדת סנדוויצ'ים קטנה ומוצלחת בשיקגו אחרי מותו הטראגי של הבעלים ועם בואו של אחיו, שף הגורמה כרמי (ג'רמי אלן וייט), שמשתלט על העסק מסיבות לא לגמרי מובנות ומנסה לחלץ אותו מתהום של חובות וממשבר ניהולי כללי. הדוב הילכה בקלילות על הגבול שבין קומדיה לדרמה והצליחה לפתח חבורה אקלקטית של דמויות במסעדה – צעירים ומבוגרים, מקצוענים וחובבנים, לבנים ובני מיעוטים – על אף מחסור מובהק בשחקנים מוכרים וסירוב מוחלט להשתמש בפוליטיקת זהויות או מכניקות שחוקות וקלישאתיות כדי לקדם את העלילה.
פרקים של עשרים דקות עד חצי שעה נחוו כמו נצח תחת ידם המנוסה של היוצרים, שהצליחו לשדר באופן מפחיד את הסטרס האינסופי שנכנס למטבח של מסעדה מוצלחת ולגרום לכולנו להבין למה כל כך הרבה מסעדות נסגרות וכל כך הרבה שפים פונים לסמים, אלכוהול, ובמקרים הקיצוניים אף שמים קץ לחייהם. גם אם הצופים לא תמיד הבינו, הם בהחלט נלחצו וצחקו ובכו ובעיקר אהבו את מה שהם ראו.
אבל אז העונה הסתיימה עם סוף די חותך, וכשהשנייה עלתה לאוויר ב־FX, התעוררה השאלה לאן בדיוק אפשר עוד ללכת ומה אפשר לעשות עם דמויות שכבר עברו תהליך ארוך ויפה. ובכן, התברר שאין שום סיבה לדאגה. העונה השנייה לא רק מצליחה לבנות על ההצלחה של הראשונה אלא אף לעקוף אותה ולהיות טובה עוד יותר.
אחרי שבעונה הקודמת (ספוילר) החליט כרמי לסגור את המסעדה הישנה ולפתוח חדשה יחד עם שותפתו החדשה, השפית הצעירה והמוכשרת סידני אדאמו (איו אדבירי, תתחילו להתרגל לשם שלה), העונה השנייה נפתחת במאמץ המטורף של שניהם ושל שאר הצוות להגשים את החלום ולא למות בדרך. מלבד הכתיבה המשויפת והדמויות המתפתחות, העונה השנייה גם מתהדרת בסטייל ובצילום ייחודיים שמרוממים אותה עוד יותר. באחד הפרקים המוקדמים, למשל, כמעט כל סצנה מאופיינת בשוטים שתופסים רק את הפנים של כל דמות שמדברת, כאילו היינו כאן בדוקו ולא בדרמה. וזה אפקטיבי בטירוף.
עוד לא אושרה עונה שלישית של הדוב, אבל אפשר להיות בטוחים שאם יוחלט להפיק אותה, גם היא תהיה מקורית ומצוינת.
הדוב, עונה 2, דיסני+
