בכל שנה, יומיים לפני ראש השנה, המשגיח היה מכנס את הציבור לשיחת הכנה שבסופה הוא היה ממליץ את ההמלצה הקבועה שלו: קבלה קטנה. ״רבייסיי״ הוא היה מרעים, ״אני ממש מבקש שכל אחד ייקח על עצמו דבר מה להתחזק בו, שיפור עקבי באיזה תחום רוחני זנוח, או איזה מנהג חדש וטוב לקראת השנה החדשה. תדעו לכם רבייסיי, קבלה כזו היא ממש סניגור ליום הדין. ואין צורך לספר אחד לשני מה קיבלתם על עצמכם, שהרי אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכמו כן אין צורך להגזים. צריך שזו תהיה קבלה קטנה. משהו שתצליחו לעמוד בו ולהתמיד בו לאורך זמן״, והציבור היו מהנהנים ומתפזרים.
כל שנה בנצי שם בדוי קיבל על עצמו קבלה אחרת. שנה אחת הוא קיבל על עצמו חיזוק בברכת המזון. לקרוא אותה מתוך ברכון, בנחת, במתינות. ובאמת בעשרת ימי תשובה ברכת המזון של בנצי הייתה פרפקט. דקות של התרוממות רוח והודאה אמיתית על הלחם והמים. אבל אז חלפו הימים, ובתחילת זמן חורף באחת מהפסקות הצהריים, בנצי יצא עם כמה חבר׳ה מהוועד שלו לאכול לאפה שווארמה בסטקיית המושונים. ושם, מעשה שטן, בנצי שכח לברך ברכת המזון כראוי. למותר לציין שמאותו יום, הדרך לנטישת הקבלה הקטנה של ברכת המזון הייתה קצרה במיוחד.
בתחילת זמן חורף באחת מהפסקות הצהריים, בנצי יצא עם כמה חבר׳ה מהוועד שלו לאכול לאפה שווארמה בסטקיית המושונים. ושם, מעשה שטן, בנצי שכח לברך ברכת המזון כראוי
שנה אחרת בנצי שם בדוי קיבל על עצמו תענית דיבור למשך רבע השעה הראשונה של סדרי הלימוד. מישהו אמר לו שזו קבלה קטנה בדוקה ומנוסה ללימוד רצוף בשטייגען. ובאמת, למשך תקופה די יפה בנצי מצא את עצמו לומד ללא דיבורים של חול וזה שימח אותו מאוד.
אבל אז, ארוחת ערב אחת הוא סיפר על זה כבדרך אגב לירמי פיינטוך (שהיה ידוע בתור נאחס) וכבר בסדר שלישי שאחרי ארוחת הערב ההיא בנצי התיישב ליד החברותא שלו ופצח בלימוד בתענית דיבור אלא שאז מישהו ניגש אליו ואמר לו שמחפשים אותו בטלפון הציבורי בדחיפות ובנצי יצא, ונטל את השפופרת והמהם לתוכה מממ? ומעבר לקו הייתה אמא שלו שאמרה שלאחיו הקטן גבי יש חשש לאפנדיציט וצריך שמישהו ייקח אותו להדסה כי היא באמצע להשכיב את הקטנים ועד שאבא שלו יחזור מהכולל. בקיצור, גם הקבלה הקטנה הזו התפיידה לה וככה, כל שנה בנצי כדרכו היה מקבל על עצמו קבלה קטנה והיצר הרע כדרכו, היה מתישהו משבש לו אותה.
עד ששנה אחת נח, חבר של בנצי שעזב מזמן את הישיבה, שכנע אותו לבוא איתו לשיעור תורה של איזה רב מיוחד, לא מיינסטרימי, חוזר בתשובה או משהו באזורי החיוג האלה. ובנצי זרם וקבע עם נח בכיכר ציון והם הלכו ברגל לאיזה מקום יפה בנחלת שבעה שהיה מואר בתאורה חמימה ועל הרצפה היו פזורות כריות צבעוניות ופופים ובצד הייתה פינת קפה ותאורה, ובקהל שבא היו כמה בחורי ישיבה סקרנים כמו בנצי וכמה בחורי ישיבה לשעבר כמו נח וכמה נערות עם פשמינות ונערים עם כיפות בת־עין וכל מיני בחורים ובחורות מירושלים תחתית, ואז הרב נכנס והיו לו חולצה בחוץ וציציות ארוכות וזקן קצר יחסית, והוא התיישב בחיוך נעים ושאל את כולם מה שלומם וזה היה חריג לבנצי ואפילו קצת מרגש, במיוחד כש״הרב״ הזה התחיל לדבר על תשובה אבל ממש בגובה העיניים, ועל חולשות ועל כמה הן אנושיות וכמה קשה זה להיות אדם דתי עקבי. וכולם הקשיבו בלב פתוח ואז, כאילו משום מקום, הרב הזה אמר שפעם מישהו לימד אותו שצריך לקבל קבלה קטנה לכבוד ראש השנה! וכל שנה מחדש הוא היה מקבל על עצמו קבלות כאלה כמו ברכת המזון בכוונה, או תענית דיבור בלימוד, או אשר יצר מתוך הטקסט, וכל פעם מחדש היה עובר איזה זמן מועט והוא היה נכשל ומתייאש מעצמו ומהקבלות הקטנות שלו. עד שיום אחד הוא הבין שקבלה קטנה יכולה להיות גם דבר שבשגרה. דבר שיכול להשפיע על ההתנהלות הרוחנית לא דווקא באופן ישיר, וזה קצת ״לעשות קטע״ ליצר הרע ובעיקר לעשות קטע לאופי האנושי חסר עמוד השדרה שלנו.
ואז הרב שתק רגע ארוך ואמר, אני למשל השנה, מקבל על עצמי לצחצח שיניים כל ערב! וכולם צחקו, אבל הרב אמר, אני לא צוחק. יש לי על זה הרבה מניעות ולרוב אני מתעצל לצחצח שיניים לפני השינה בערב, אז השנה זה מה שאני מקבל על עצמי. בלי נדר. ובנצי הרגיש איך כל החלקים מסתדרים לו אט־אט בראש ולקראת השנה החדשה ולקראת יום הדין הממשמש ובא בנצי קיבל על עצמו לצחצח שיניים כל ערב, ובשנה הבאה אי״ה נעדכן אם הצליח לו.
