מובנה הפשוט של המילה "שופר" הוא שפופרת, קרן חלולה הגדלה בראשי בהמות וחיות שונות. אך הדרשנים העניקו לה שני מובנים נוספים: הראשון, כשמו כן הוא – מעורר חרדה ורועם בדרישתו לשיפור המעשה האנושי: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו). בספר יחזקאל, הנביא־הצופה דומה לתוקע המזהיר את העם מפני הבאות: "וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם" (יחזקאל לג, ב). השופר מתפקד כצופר השכמה, כדרישה הרועמת באוזני האדם להתעורר מהבלי הזמן ולבוא בדין עם עצמו ועם החמצותיו; לשאול היכן הוא קיים, ומה הוא מבקש לפעול ולהיות כאן בסיבוב הקצר הזה שנקרא החיים.
שופר זה מהדהד את הנהגת המשפט, את מערכת השכר והעונש. זהו אלמנט היראה הקיים בראש השנה, הדין השורר באוויר, הגורליות. בקשת החיים מול אפשרות המוות, השוועה להמשכיות מול אפשרות הקטיעה. בעקבות תחושות אלו היו מן הגאונים שהמליצו להתענות ביום זה, ויש, כגון האר"י, שאמרו בו וידוי ואף הורו לבכות בראש השנה.
אבל יש גם ראש השנה אחר, המקבל את משמעותו מהמובן השני והקוטבי הקיים בשופר. לא רק שיפור אלא "שופרא" ויופי, המהדהד את הנהגת הייחוד; לא רק חוסר נחת, זעזוע, תביעה ודחיקה למעשים טובים יותר, אלא יכולת לעצור ולהשתאות, לאהוב ולא רק לירא, להתמלא בפליאה נוכח הקיים, אל מול החסד שלמרות הכול מציץ ומבליח למולנו. זהו שופר של שמחה והלל, בבחינת "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר" (תהלים קנ, ג). בשל כך היו מהגאונים שאסרו להתענות ביום זה, ויש, דוגמת הגאון מווילנה, שהתנגדו נחרצות לכל אמירת וידוי או בכי בראש השנה.
בדומה לשאלת התענית בראש השנה, עולה אצל הפוסקים גם השאלה האם יום זה הוא בגדר "חג", ומשכך יש לומר בו את ברכת "והשיאנו ה' אלוהינו את ברכת מועדיך", כמו בשלושת הרגלים. שאלה זו נשאלה באשכנז בדור רבותיו של רש"י. יש מהם שהורו לומר "והשיאנו" בראש השנה, ואף העידו שכך נהגו בקהילות בירושלים ובמגנצא. אחרים הורו שלא לומר ברכה זו שכן אין זה יום חג (רא"ש על ראש השנה ד, יד). עוד עלתה השאלה אם לומר בתפילה ובקידוש "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", האם לאחל "חג שמח" או רק "חג מבורך", כפי שנהג הראי"ה קוק, והאם ללבוש בגדי חג, רקמה ומשי, או שמא רק בגדים נאים אך כאלה שבאופן מובהק אינם "בגדים חשובים".
אם נשים לב לשותפות הגוף בתקיעות, נבחין כי הוא מצוי בשני מנַחים, ישיבה ועמידה, כמו גם בכך מלוות אותנו שתי ההנהגות הנזכרות, זו של השיפור וזו של השופרא. ב"תקיעות דמיושב" אלו רגעים המיועדים לישיבה נינוחה ולעצירה, להתבוננות ולהשתאות. בהמשך, במהלך תפילת המוסף, יתקעו "תקיעות דמעומד". אלו הן התקיעות העיקריות שבהן שוררת אימת הדין ונשמע קול השופר הבוקע ומחריד ותוקף את המציאות הנינוחה, הקול התובע שיפור ואינו מרפה.
אצל יוצאי ספרד הקהל יושב תחילה ולאחר מכן, בתפילת מוסף עצמה, עומד; משמר את שני מצבי הגוף הללו שהם שיקוף לשני מצבי הנפש והרוח – השופרא והשיפור, המשפט והייחוד – המכוננים את עניינו של השופר. אולם אצל יוצאי אשכנז נהגו לעמוד גם בשלושים התקיעות הראשונות. הלכתית הדבר נעשה משום שבפועל אלו הן התקיעות הראשונות, וכבר בשמיעתן יוצאים ידי חובה. אולם מנטלית ניכר כי באזור זה השופר של היופי, הנינוחות והישיבה, הלך ונעלם מפני השופר של העמידה והתביעה. ניתן לחוש זאת כבר בהבדלים בין נוסחי התפילה ומנחי הגוף בסליחות.
אם כן, יש שופר של שיפור, יש של שופרא, ויש גם שופר שלישי, זה של שני האוהבים, שופר המזמין אירוע דיאלוגי. השופר המגיע מהחי מתפקד כנהמה וגעייה השייכים לעולם החי יותר מאשר לעולם הדיבור האנושי. הוא שייך לתודעה של "בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כשפת סתרים ראשונית השייכת רק לשניים היודעים לתקשר באמצעותה, מבלי כל דיבור. כך כתב אחד מתלמידי המגיד ממזריטש:
נתגלה לי בחלום ענין תקיעת שופר. כמו שני אהובים, או בן ואב, שאינם רוצים שידעו מה שאחד כותב לחבירו, ויש להם לשון נסתר שאינו ידוע לשום אדם רק לאב ולבן. כן הוא בראש השנה, יום הדין, לא היה רצון המקום שידעו המקטרגים מבקשותינו ולכן עשה לשון עמנו על ידי שופר, שאינו מובן רק לו יתברך (ר' עוזיאל מייזליש, תפארת עוזיאל, עמ' עד).
מעין זאת כתב גם ר' צדוק הכהן מלובלין:
ויסד הפייטן "בשופר אֲפַתֶּנּוּ". וידוע דפיתוי הוא מה שאינו כך על צד הראוי, וכשהפיתוי בדיבור הנגלה נאמר "ויפתוהו בפיהם וגו' והוא רחום יכפר". כי מצד הדיבור הנגלה בעולם העשיה יש טענות וצריך למדת הרחמים לכפר, אבל הפיתוי דקול שופר שהוא קול פשוט בלא גילוי הרצון בעולם הזה, רק להשם יתברך היודע מחשבות. כי כל קול שופר אינו אלא כסימן לדעת מי שהוא יודע הסימן, ואינו נגלה לאחר כלל (רסיסי לילה, נא).
חלק מהאהבה בין שני אוהבים נעוץ גם בהיותם מעבר לכללים, בכך שאינם מתנהלים "על צד הראוי", שהם מעבר לשפה, כך שלאף אחד, פרט להם, אין זיקה אל שפתם שלהם. עצם החוויה שהם נתונים בה אינה ניתנת למסירה או לעדות. כוחה נעוץ בפיתוי, בהתחמקות מהמפורש. האוהבים מצליחים לבנות עולם של מסמנים ומסומנים שאינם יוצרים זיקה לאף מערכת, פרט לזו הנוצרת על ידם.
כל היות השופר אינו אלא אירוע של התכסות, של חמיקה, "בכסה ליום חגנו". בלא חמיקה זו יהיה קול השופר כקול הדיבור, ויתלווה אליו החשד והמרחק והצורך התמידי בשליטה. עצם קיומה של שפת סתר עם מישהו, עצם היות האינטימיות הזו, מייצרת את המעבר מכיסא הדין לכיסא הרחמים, מכיסא הפורמליזם אל כיסא האינטימיות. זוהי ההמתקה של התקיעה בשופר: קיומה של שפת סוד בין יודעי הסימנים, ושניהם כמו פונים זה לזה, מבקשים ומתחייבים להמשיך את הסוד גם לשנה הבאה.
קשה לדבר על אהבה בסיומה של השנה הזאת. הקול שנשמע בה היה יותר של מרחק, דחייה ובוז, והיה בה הרבה דין. דין בבית, בינינו, חשד ואובדן אמון הדדי. ודין מחוץ לבית, בעשרות הרוגים ומאות פצועים בפיגועים. אפשר וראוי להציע שוב הצעות, לדבר פעם נוספת על הצורך בהידברות ובחישוב מסלול מחדש, אך נראה שאין די באלו. זהו כנראה הזמן לתפילה, לתחינה על האינטימיות ולחידוש הברית, לבקשה על האהבה שאין לה כל סיבה, אך בלעדיה החיים ייוותרו חסרי עניין וסוד.
