בעת שבעלי התקיעה מצמידים את השופר לפיהם, משתררת סביבם דממה מתוחה. הכל דוממים עד לסיום התקיעות, הבוקעות ומפירות את השקט, מרטיטות את לב השומעים ואת תודעתם. התקיעות, שבדרך כלל מהדהדות סכנה מתקרבת, מטלטלות בראש השנה את השקט המדומה שבו מצוי האדם ומביאות אותו לתהות על מסלול חייו, כפי שכבר אמר הנביא מתקוע "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ", או בניסוחו החד של הרמב"ם:
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחַפשו במעשיכם, וחִזרו בתשובה וזִכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל – הַביטו לנפשותיכם והֵטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה (הלכות תשובה ג, ד).
אך מה יעיר את האדם בראש השנה החל בשבת, שאין בו תקיעה בשופר? מה יעורר את האדם משנתו לשינוי, חישוב, תכנון וניווט מסלול חייו לדרך חדשה?
שאלה זו מתעצמת לאור דברי האמורא רבי יצחק: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעים לה בסופה. מאי טעמא? דלא איערבב שטן" (ר"ה טז, ב). מדבריו של האמורא הארץ־ישראלי למדנו שחסרון תקיעת השופר בראש השנה מביא לרפיון וקושי בהתמודדות עם ניסיונות החיים ("דלא איערבב שטן"), כך שבמקום לשפר ולהשתפר, יידרש האדם עם סיום השנה להריע בעת קיום תעניות, שבהן הריעו בחצוצרות ושופרות, ומפני סכנות קיומיות הממשמשות ובאות: מלחמות, רעב, מחלות ואסונות אחרים.
אמנם כבר בתקופת הגאונים נתפרשו דבריו של רבי יצחק רק על ביטול תקיעות השופר במכוון, ולא כשהתקיעות בוטלו בשל קדושת השבת או במקרה אונס. ואולם היא הנותנת, דבריו של רבי יצחק מעצימים את חשיבות התקיעה בראש השנה והשפעתה על האדם ועל התמודדותו עם המציאות. כיצד, אם כן, יתרחש הדבר בשנה שראש השנה חל בה בשבת ולא נשמעת תקיעת השופר?
שני כוחות מתרוצצים
בראש השנה שחל בשבת לא קול השופר הוא המעורר את האדם להתבונן על מסע חייו, כי אם קולו שלו, קול פנימיותו. שכן, בכל מצעדי והילוכי חייו של האדם רצים ומתנגשים בתוכו שני כוחות שניטעו בו מעת בריאתו: "וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". בעל נשמת חיים הוא האדם, לצד היותו בעל נפש חיה.
מחד גיסא, לאדם יש נפש חיה כשאר בעלי החיים שבבריאה: "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה… וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה". על כן, במרבית ראשי השנה, החלים בימי החול, האדם לוקח את השופר, הבא מבעלי החיים, ובתקיעותיו ובתרועותיו מבקש לדאוג לכל הבריאה. השופר מזכיר לאדם שישפר את חייו, תוך דאגה ליקום אשר ברגליו.
לא לחינם פסוקי הזיכרונות של תפילת מוסף של ראש השנה מתחילים בסיפורו של נח, שדאג לכל בעלי החיים שבתיבה ובזכות מעשיו ניצל העולם: "וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ, וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים בַּהֲבִיאֲךָ אֶת מֵי הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר… עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ… לְהַרְבּות זַרְעוֹ כְּעַפְרות תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם, כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ וַיִּזְכּר אֱלהִים אֶת נחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּו בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ". זיכרונו של נח, יחד עם זיכרון כל בעלי החיים, בא לפני בורא עולם ומביא לברכה של ריבוי האנושות כעפר האדמה המצוי לרוב – עפר המסמל את החלק הארצי שממנו לקוחים כל בעלי החיים וגם האדם עצמו.
מאידך גיסא, האדם הוא גם בעל נשמה: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". חלק אלוהי יש בו, כמי שנברא בצלמם ובדמותם של יושבי מרום: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
בראש השנה שחל בשבת מתבקש האדם להעלות את קול נשמתו. נשמה היודעת שיש לאדם מעלה מהותית על פני כל בעלי החיים. זו התגלתה בעת שזכה האדם לגילוי וחיבור עם יוצרו במעמד הר סיני, דווקא לאחר שתמו קולות השופר, כפי שנאמר בברכת השופרות של תפילת מוסף לראש השנה:
אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבודֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם, מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קולֶךָ… כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה… וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ־לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל".
כשנקרע הרקיע במעמד הר סיני והאל ירד אל ההר ואל בני ישראל, הוא ביקש מהם להתעלות מעל כוחות החיים של הטבע המצויים בבעלי החי: בעלי חיים הטורפים והורגים אחרים לשם קיומם, אינם נאמנים לבני ובנות זוגם, ולאחר שגדלו אינם מכירים במולידיהם ובמי שגידלו אותם. לכן שמעו ישראל בהר סיני שהאדם נדרש שלא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף ועוד, כלומר לא לנטות אחר כוח הטבע החייתי שבו, התובע ממנו להיות מוכרח כחיות השדה, ובמקום זאת להקשיב לנשמתו, נשמת אלוה, ולהתעלות.
להכיר בשבר
מעמד הר סיני, שהתקיים ביום השבת (שבת פו, ב), היה אומנם ייחודי לאומה הישראלית, אך זאת מתוך תקווה שבעקבות אותו הרגע ובעקביהם של ישראל, יצעדו וינהרו כל בני אנוש להיות לא כבני החי אלא כבני אדם, המבקשים את האל וצועדים בצלמו ובדמותו: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱ־לֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהילים פב, ו).
אלא שדווקא בקשת ההידמות של האדם להיות לעליון, "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי… אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד), היא שמביאה את האדם להכיר בחסרונותיו, בפנימיותו הסדוקה והשבורה, שאינה שלמה דיה לעומת בורא עולם. על כן מסתיימת ברכת השופרות בהכרזה: "כִּי אַתָּה שׁומֵעַ קוֹל שׁופָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּומֶה לָּךְ". האדם מכיר בכך שדמיונות שווא על כוחו ועוצמתו הם שהטו והטעו אותו למחשבות שהוא ידמה ויהיה כאל. המציאות חושפת פעם אחר פעם את שלמות ועליונות האל על פני האדם השבור. בתוככי נשמתו פנימה יודע האדם את הניגודיות שבו, את החלקים הסותרים, הנאבקים, שלבסוף שוברים זה את זה. תרועה מלשון שבירה; קול תרועת אדם, המבקש שלא להניח את ידו מזה וגם מזה, אך לבסוף מעלה חרס בידו.
ואולם דווקא קולות השבירה הם שרוטטים ומעלים בנפשו את ההבנה שהאל הטוב, הבוחן כליות ולב, הוא היודע ומכיר את כל חלקי האדם, ומאפשר פעם אחר פעם לנסות להשלים ביניהם ומתוכם לבנות עולם חדש. על כן, עם סיום ברכת השופרות, נבקש: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁומֵעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים". ישראל מבקשים שלפני בורא עולם יעלה ויתקבל קול האומה היחידה מבין האומות שהצהירה בהר סיני "נעשה ונשמע". הקול שבגינו ירדה תורה לעולם, ונפתחה האפשרות לעלייתה והתרוממותה של האנושות ואיתה היקום כולו.
לכן המתין הבורא והיקום כולו מיום שישי של בריאת העולם, היום שבו נברא האדם ושחל לפי מסורת חז"ל בראש השנה, עד למעמד הר סיני שחל בשבת, כדי לבחון האם יקבלו ישראל את התורה ויקיימו את העולם: "'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי'. מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א).
איחודו של ראש השנה עם השבת משמעותו הכרת האדם את היותו עליון בטבע החי, אך רק יחד עם ההכרה בעליונות האל עליו, ובחובתו ללכת בדרך אותה מתווה האל. הכרה זו נשמעת אמנם בקול דומייה ודממה, אך היא עולה על כל הקולות כולן ומנצחת עליהן.
מול הבינה המלאכותית
קול זה נצרך בעת הזאת שבעתיים, בעת שהשאלה הבלתי פתורה "מהו האדם" סוערת ומריעה בחלל העולם. האנושות מצויה על סף עידן חדש, עידן הבינה המלאכותית. הכול תוהים ונרעשים: האם וכיצד תחליף הבינה המלאכותית את האדם? תהיה התשובה אשר תהיה, התחליף יברר גם את המקור עצמו, את האדם ומהותו. בעידן שאנו מצויים בפתחו לא ייבחן עוד האדם האם הוא מאמין באל או בכוחות הטבע, כפי שהיה בתחילת האנושות; האדם גם לא יימדד האם הוא משתמש בשכלו וחושב, כפי שהמהפכה המדעית ביקשה אותו; האנושות גם לא תשאל האם בני האנוש רגישים דיים לטבע, לבעלי החיים ולבני האדם, כפי שהאנושות מצפה מכל הטוענים בשמה במאה השנים האחרונות. מעתה מרכז חייהם של בני אדם ייסוב סביב השאלה על מהותו של האדם: האם לנשמתו יש תחליף?
באמצעות הבינה האנושית ימירו המכונות את פעולות האדם, אך בני האדם יהיו מחויבים לשאול: לשם מה? האם כדי להביא לאובדן מקומות עבודה, הרג של בני אדם, רעב ותחרות המייצרים עוד ועוד שעבוד? אם כך, בראש השנה נלחש: "וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר, אֵיזו לַחֶרֶב… אֵיזו לָרָעָב… וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת". ושמא קול הנשמה הטהורה יכריע את שאר הקולות, קולות החי והקולות המלאכותיים, כך שישראל וכל בני האדם ייצרו בפעולותיהם רק רווחה, שובע, צדק, חיים ואחווה ליקום כולו? או אז נהדהד: "אֵיזו לַשָּׁלום… אֵיזו לָשּׂבַע, לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים (ולא) לַמָּוֶת".
כשראש השנה חל בשבת עולה קול הנשמה ומבקש את האדם, את פנימיותו, את טהרתו, את אמירתו והתחייבותו: אעשה ואשמע את דבר האל הטוב למען היקום כולו. באותה עת קול דממה יישמע, ויתגלה ויתממש החזון המצוי בפסוקים החותמים את פסוקי התהילים של ברכת השופרות: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר… הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה, כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ".
הרב ד"ר אביעד ספרוני הוא רב המושב גני טל
