עם בוא הקיץ, אנשים מתחילים להמציא פעילויות. פעם אמרו באחת מתוכניות הבוקר שחשוב להכין לוח לחופשה, ובו לציין איזו פעילות מתוכננת לכל יום. הלוח, כך הם טענו, אמור לעזור לאמהות לא להשתגע, ולסייע לאבות להסתנכרן עם העובדה שיש להם ילדים גם במציאות ולא רק בספח של תעודת הזהות. הבעיה מתחילה אחרי שיש לוח, וכל ילד בחר פעילות (טעויות של צעירים, פה! זה!! לא!! ! דמוקרטיה!!!!!) אבל אויה, נותרו ימים ריקים. אז מתחילים להמציא פעילויות.
גם אני ממציאה. למשל הפעילות האהובה עליי – מדידת חולצות בית ספר כדי לדעת למי צריך לקנות באיזה צבע ובאיזו מידה, שהרי בניגוד לציפיות – החולצה עם הסמל של בי"ס הרא"ל לא עוברת אצלנו מאחות לאחות לדורי דורות, החל מרחל ולאה ועד אנה ואלזה. לכל אחת יש דרישות. ההיא אוהבת וי, השנייה אוהבת עגול. ההיא מתגרדת עם בד עבה, ההיא יפה לה רק ירוקים, להלן פעילות.
פעילות אפשרית נוספת שאורכת כיומיים: מיון מגירות הגומיות (ארבע בנות, אתם מבינים שמגירת הגומיות אצלנו גדולה יותר ממגירת הסירים). הכלל המנחה הוא – אם זה רופף מדי או שיש על זה שיערות תלושות עם כינים – לפח.
אבל אני לא לבד פה בעולם, ומדי פעם בקבוצות הווטסאפ שאין לי אומץ לעזוב, חוזרת לצערי ההצעה הקבועה של כמה מחברותיי הרחוקות: אולי נעשה משהו עם הילדים ביחד.
וחשוב לי להרחיב בנושא. בטור המופתי שכתב פה ב"קצרים" אלחנן זכריה – הוא דיבר על הנעלמים. אלו חברי הילדות, שכל אחד בתורו התפייד אחרי חתונתנו מהחיים של החבר'ה הרווקים. בתור אחרונת המתחתנות בשבט, אני יכולה להגיד ששנים רבות "סבלתי" מחברים אלו, במיוחד מהבנים. מה הבעיה לשמור על קשר, הרי לא היה לנו קשר רומנטי? היינו חברים טובים!!!! אבל עם השנים זה כבר היה נראה לי טבעי. מהחברות בכלל, ומהחברים בפרט. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שאני התחתנתי ועברתי מקום מגורים וכשנולדו הילדים, נוצרו חברויות חדשות, שהתחילו בבית הכנסת או בגן השעשועים, והיום הם החברים הטובים שלי.
גם אם גדלת עם מישהי ויחד עליתן לכיתה א', ואחר כך לחטיבה, ובהמשך לא נכנסתן להדרכה ביחד, ולמדתן למתכונת באזרחות, ובסוף גם לא התקבלתן יחד למודיעין – כל זה טוב ויפה, אבל החברה הכי טובה של אמא עם חמישה ילדים, היא זאת ששולחת שני תפוחי אדמה חצי מבושלים בנייר כסף לגן – כי היא יודעת שאת תשכחי.
לחברות ילדות יש את הקסם המיוחד שלהן. כשיוצאים או נוסעים ללילה. איתן יהיה מצחיק והיסטורי. אז למה לשנות את חוקי הפורמט? למה שנהרוס את הקסם הזה ונאלץ את הבעלים שלנו לחפש נושאי שיחה משותפים, וחמור מכך את הילדים שלנו. וזו תובנה שנכתבה בדם: אין חכם כבעל סליים וניסיון, אבל דעו לכם שעתודה בטוחה לפירוק מערכות יחסים בין חברים, היא ריבים בין הילדים. כי את הבאת את הילדים שלך שאינם מכירים את הילדים שלי, אני הטלתי עוצר יציאה מהבית לכל בילוי משמח ורגיל כי "מגיעים אורחים". ונראה לשתינו הגיוני שנגיד להם: "אתם באותו גיל – תהיו חברים", זה אמור לשכנע אותם לבלות יחד ולהשאיל אחד לשני זיבלונים. הרי בקושי את הילדים שלנו אנחנו מצליחים לשכנע עם "היא אחותך!! תשתדל לא לחנוק אותה", אז זרים?
קיצו של אירוע כזה צפוי מראש, תכננתן לשבת בנחת ולדבר, כמו שאתן עושות עם החברות שלכן מהשכונה, אבל כל רגע היה צריך לקום. להפריד. להראות איפה השירותים במקרה הטוב, איפה המקלחת ואם יש במקרה תחתונים להחלפה, והעוזרת בדיוק הלכה – במקרה הרע. והכי גרועה נטייתם הטבעית של ילדים לקלפטומניה. עד שברוך השם כבר חיסלתם את האירוע, גיליתם שהבובה שעלתה כמו החיים של "צ'ייס" המקורי מיחידת החילוץ, נלקחה על ידי הילד הקטן של חברתך ולמרבה הצער מקום המגורים הקבוע שלהם הוא בסינגפור.
זוכרים כשהיינו ילדים והכלל היה בלי לערב הורים? רוצות להישאר חברות? מעולה – בלי לערב ילדים. ואם במקרה הילד שואל: אמא את זוכרת שבקיץ שעבר, באו הילדים החמודים האלו לשחק איתנו? שלא ייכנסו לכם רעיונות לראש. לא אליהם הוא מתגעגע, אלא לצ'ייס.
