שנת האגרוף והדגל: סיכום מורחב לרפורמה המחאה והתפאורה

"כחודשיים לפני שתנועת המחאה החלה לשרג שרירים וכלל לא היה בטוח שניתן להרים אותה, ישבתי אצל (אהוד) ברק כדי לנסות, כמו כולנו, לזהות את הנוסחה שתרים את הציבור שלנו, תסחף המונים ותציל אותנו מההפיכה המשטרית המתרקמת. בלי 100 מיליון דולר, אמרתי לאהוד, ומטה קבוע שיפעיל מפגינים בכל הארץ, לא תהיה כאן מהפכת המונים שתחסל פוליטית את פירמידת הפונזי של נוכלי הקואליציה. "ברק שאל אותי אם אני מכיר את הספר 'ניצוצות' של לאון טרוצקי. אמרתי שכן. 'הניצוצות יגיעו
מעצמם מכל מיני מקומות ויתלכדו לתנועה גדולה', אמר ברק (בעיניים נוצצות? אני חושב שכן), והממזר צדק. תסתכלו סביב". (מילים נחבאות אל הכלים של רן אדליסט, מעריב, 25.8.23).

1. נשים באדום

2. הפצצה של לוין

3. המרד הקדוש

4. להם מותר

5. עו"ד שרגא צ'רצ'יל

6. חסימה טובה

7. תורת המספרים

8. טנקים להגנת הדמוקרטיה

9. דיקטטורה בתוך שבועות

10. ענן בצורת אקורדיון

11. "עלילת הסבירות"

1. נשים באדום

אין רע בלי טוב. תשפ"ג תיזכר כשנה ברוכה למשק המים בישראל. התרעות החזאים המוקדמות מפני בצורת – התבדו, ברוך השם. למרות מיעוט המשקעים בצפון, מפלס הכינרת נותר בכי טוב עם בוא האביב. כמות הגשם בהרי המרכז עברה את הממוצע. חלק ניכר ממנה ירד בישורת האחרונה של עונת הגשמים, אשר התארכה הפעם עד עומק ימי ספירת העומר, אחרי חורף אביבי.

כ"ב בשבט, למשל, 13 בפברואר, כחמישה שבועות אחרי פרוץ ה"מחאה", היה יום שמש קסום, אידיאלי להפגנות ולעצרות. רק קומץ עננים נאחז בשמי הבירה. המוני גברים ונשים עלו ירושלימה בשעות הבוקר המאוחרות, החנו את מכוניותיהם במגרש העפר החינמי שליד הגן הבוטני, וצעדו בגאון לכיוון קריית הממשלה והכנסת.

גם אני צעדתי איתם. במעלה רחוב יהודה בורלא השתרכתי בעקבות זוג לא מקומי בעליל. האישה אחזה בדגל, הגבר ברצועה של כלב מיניאטורי. נחמד, חשבתי. כבר חמישים שנה אני משתתף בהפגנות או מסקר אותן, ומעודי לא ראיתי מפגין על ארבע. להבדיל, עד כ"ב בשבט גם לא נתקלתי במיצג האנושי שהתארגן בפתח בניין משרד האוצר, סמוך לבימת הנואמים: כעשר נשים עטופות בגלימות אדומות אחידות וחובשות מצנפות לבנות. זה היה מופע הבכורה שלהן. סמוך אליהן הסתודדו אהוד אולמרט ורעייתו הציירת עם השופטת העליונה לשעבר איילה פרוקצ'יה, למרגלות כרזת "קריים מיניסטר" באנגלית ו"מושחתים נמאסתם" בעברית. לא, הכוונה לא הייתה לאולמרט, אך צירוף המקרים עורר הרהורים. צילמתי.

גם ראש הממשלה עד לא מכבר, יאיר לפיד, הגיע, מאובטח בחוליית שב"כ קטנה. שני ראשי המוסד לשעבר, ראש השב"כ לשעבר ופרקליט המדינה לשעבר באו אף הם, כמו גם שלושה רמטכ"לים משני העשורים הקודמים. בהפגנות הימין של פעם לא התקהלה אף פעם נבחרת לשעברים דומה. רפול ז"ל היה הרמטכ"ל היחיד בדימוס שהשתתף בהפגנה או שתיים נגד ייבוא ערפאת ארצה על ידי ממשלת רבין־פרס. כמעט כל הגנרלים האחרים במיל' והמשפטנים הבכירים בגמלאות היו ועודם בעד חלוקת הארץ. כאשר משה לנדוי המנוח, נשיא בית המשפט העליון בעידן הטרום־אקטיביסטי, נאם בשנת 2000 בעצרת נגד תוכניות ברק לחלוקת ירושלים, אפילו הימין שפשף עיניים ואוזניים בתימהון. רשימת בכירי צה"ל והאקדמיה שקישטה את עצומותיו נגד נסיגות הייתה תמיד קצרה מרשימות השמאלנים. פעולות המחאה שלו היו לרוב עממיות ומגושמות. מעולם לא התקרבו ליצירתיות הגאונית של המחאה נגד הרפורמה המשפטית.

צילמתי גם את הנשים המפגינות באדום־לבן ליד משרד האוצר ושלחתי בקבוצת הוואטסאפ המערכתית, על תקן קוריוז, בלי להבין מה בדיוק הרעיון. אין לי מינוי להוט, ואינני מחבב סרטי אימה. מהדורות החדשות מספקות את מלוא צורכי החרדה שלי, במיוחד השנה, שנת התבהלה העיתונאית המתועשת. בוקר אחרי בוקר וערב אחרי ערב גיליתי שכל מה שידעתי בעבר על התקשורת הישראלית או חשדתי בה, היה כאין וכאפס לעומת מעלליה העדכניים. "רק העובדות מדברות", טוען בחודשים האחרונים זמריר התשבחות העצמיות של תאגיד השידור הציבורי כאן, אבל מאז פרוץ המחאה רק הדעות מדברות. אין עוד עיתונות בישראל, כמעט שאין.

אחד מחברי קבוצת הוואטסאפ המערכתית התנדב להסביר לי שהנשים באדום־לבן מבקשות לומר כי מה שקורה עכשיו בארץ הוא התגשמות סיוטיהם של יוצרי הסדרה האמריקנית "סיפורה של שפחה". סיפורה של שפחה? כשהצצתי בוויקיפדיה הבנתי. ההשוואה נראתה לי הזויה, מופרכת עד גיחוך, אבל בתוך ימים אחדים היא נעשתה לחיזיון נפוץ בהפגנות נגד הרפורמה. נפוץ ונורמטיבי. מראיינים ומראיינות בעיתונות הכתובה והמשודרת התייחסו ברצינות גמורה לטיעונים של דוברות הקבוצה וציטטו בשקיקה את יוצרת הסדרה, מרגרט אטווד, אשר צייצה מקנדה כי המפגינות האמיצות בישראל מגלות לציבור הישראלי "מה יכול לקרות כשקבוצה של גברים דתיים וקנאים משתלטת על השלטון". כלומר, לדעתה ולדעתן ממשלת נתניהו השישית עלולה להנהיג פה עבדות נשים, אונס המוני, גזילת עוברים, עקירת איברים.

פקודת ההסתערות הראשונית בקעה דווקא מפיו של איזנקוט. "צריך להוציא מיליון איש לרחובות", הוא צוטט בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ב־1 בדצמבר. אומנם הפגנות אופוזיציה הן לחם חוקה של דמוקרטיה בריאה, אבל העיתוי שידר כפירה מוסרית בתוצאות הבחירות, חודש אחרי סגירת הקלפיות

תוכן הנאומים על הבמה ליד משרד האוצר בכ"ב בשבט היה אפוקליפטי בהתאם. העותר הסדרתי עו"ד אליעד שרגא זעק נגד "נירון נתניהו", "טיטוס רוטמן" ו"אספסיינוס לוין". קהל המפגינים הגיב בשאגת "חירות דמוקרטיה, חירות דמוקרטיה", כאילו מסך ברזל של עריצות ירד כבר על הארץ ונוצר כאן צורך דחוף בשחזור האביב של פראג 1968, ובסטודנטים אמיצים שיתייצבו מול קני התותחים הממשלתיים בסגנון כיכר טיין־אן־מן 1989. ההמון שהתקבץ בין גן הוורדים לשדרות רופין היה כמו יורה רותחת. בוגי יעלון נעתר אומנם ללחוץ בלי חדווה את ידי המושטת כשדרכינו הצטלבו באקראי, אבל אחד המארגנים ניגש אליי כדי להתנצל (!) על שהאיר לי פנים בטעות כמה דקות קודם לכן. התנצל ומיד הפנה עורף והלך.

מילא. גורלי עוד שפר עליי יחסית למה שקרה בהמשך לשליחי ערוץ 14 בהפגנות קפלן, או לכתב חובש כיפה מערוץ 13 אשר נחשב בטעות לכתב 14. במאמר שהוצב לכבוד תשעה באב בראש עמוד הדעות של הארץ, תחת הכותרת "בשבחיה של שנאת החינם", הסביר בעל הטור הוותיק ב. מיכאל כי שנאה היא "רגש מועיל ביותר, חיוני ממש לבריאות הנפש". הוא גילה ש"בימים אלה אני עובד על פיתוח שנאה ליריב לוין" (הארץ, 25.7.23). כותרת המאמר השכן, מאת הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר, הייתה פרי עמל מערכתי מתמשך של ייצור שנאה לליכודניק בכיר אחר, בנימין נתניהו: "שקרן בן שקרן, מחסל הבית השלישי". ממש כך, ללא כחל ושרק, שתי כותרות בראש עמוד הדעות של העיתון לאנשים חושבים ושונאים, אלה שאוהבים להתלונן מרה על "מכונת הרעל" מימין.

2. הפצצה של לוין

לוין, שר המשפטים שצריך לשנוא, הוא בלי ספק המחולל הראשי של טלטלת השנה. השקת הרפורמה המשפטית שלו ב־4 בינואר, שישה ימים אחרי חילופי השלטון, הפתיעה אפילו את נתניהו. "אני עוסק בנושא הזה למעלה מעשרים שנה", דיבר לוין אמת באותו אירוע מעצב, מטיל אימה על האופוזיציה, אך גם חשף בכך את טרגדיית פקיעת סבלנותו. כל כך הרבה שנים חיכה, אבל לא יכול לחכות עוד כמה חודשים.

כבר בימיו כחבר פעיל בלשכת עורכי הדין עשה לוין נפשות נגד מדיניות הפלישה הזוחלת של בג"ץ לעומק שטחיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. גם בכנסות קודמות התבטא ופעל ברוח דומה. הרפורמה שהניח על שולחנו של עם ישראל למחרת צום עשרה בטבת לא הייתה מעשה תחבולה נגד הדמוקרטיה הישראלית. היא ביטאה רצון כן, עתיק יומין, להשביח אותה. אפשר לחלוק על המפרט הטכני שלה, על המינון, על העיתוי, לא על הרעיון. הוא מעניק פורקן לתסכול רב־דורי ולתחושת התעמרות.

אינספור מצביעי המחנה הלאומי והאמוני נושאים כמכוות אש בבשרם את התערבויות בג"ץ בשלל תחומים חוץ־משפטיים. במהלך השנים התעצמו חשדותיהם שחלק גדול מפסיקותיו נעוץ בהשקפת העולם הפוליטית והערכית של סגל שופטיו, לא בספר החוקים. בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק לא הגן על זכויותיהם, הוא קיפח אותן. שופטיו, שנבחרו רוב השנים על ידי שופטים אחרים, עקפו לעיתים קרובות את הכרעת הבוחר. חוקי יסוד שהכנסת ה־12 אימצה בהיסח דעת ציבורי לאחר שכבר החליטה להתפזר, שימשו את הנשיאים מאיר שמגר ואהרן ברק למינוף כוחה של הרשות השופטת. מאותו יום ואילך בתחילת אביב 92', כל החוקים שחוקקה הכנסת היו בגדר המלצה בלבד.

בית המשפט אומנם פסל מאז "רק" 23 חוקים, אבל כמו שתי פצצות האטום שהושלכו על יפן ב־1945, הם הספיקו להטלת אימה נצחית. ארצות הברית לא צריכה להטיל פצצה חדשה מדי שנה כדי להטיל את מוראה על אויביה, ובג"ץ יכול להסתפק בביטול חוק אחת לשנתיים לצורך המשך קיומו של מאזן אימה בינו ובין הממשלה והכנסת. את שאר המלאכה עושים היועמ"שים שמזהירים מראש את המחוקקים כי חוק טרי כזה או אחר אינו בגי"ץ, ועושות הפסיקות הרגילות של בג"ץ שאינן כרוכות בביטול חוקים. הוא מתערב בחלוקה של פרסי ישראל, עוקר שכונות בלב יישובים עבריים ביו"ש גם כששום עותר פלסטיני לא יכול להיבנות מהחורבות, אוסר התמודדות לכנסת על מיכאל בן־ארי אך מתיר לבל"ד להתמודד, מפטר את אריה דרעי, פותח מרכולים בשבת, וסוגר בפני חיילי צה"ל את אפשרות השימוש בנוהל שכן. ידו בכול ואף לא יד אחת בו. הוא בית המשפט החזק בעולם, חזק עד כדי שיכרון כוח הרסני.

"לא עוד כפיפות של הממשלה לדרג לא נבחר. היועצים המשפטיים, כשמם כן הם, יועצים ולא מחליטים", הבטיח יריב לוין בנאומו לאומה ב־4 בינואר. גם בעניין המסוים הזה הוא ביטא את מאוויי המחנה שידו הייתה על העליונה במבחן הקלפי האחרון. סדרת סקרים ארוכה, שמצביעה על דעיכת אמון הציבור במערכת המשפט, משקפת את טענת הימין שהיועמ"שים לדורותיהם כיווצו בהתמדה את דרגות החופש של ממשלות ישראל. לימין גם חרה מאוד אופן הטיפול של שלטון החוק בתיקי נתניהו. אירועי השנה האחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, במקביל להמולת הרפורמה המשפטית, הוכיחו שיש יסוד לחרון הזה. סעיפי האישום המיוחסים לראש הממשלה חמורים בהרבה מחטאיו בפועל.

למעשה, השופטים כבר זיכו השנה את נתניהו מסעיף האישום המרכזי. יום אחד זימנו ללשכתם את שני הצדדים, הודיעו להם כי סיכויי הרשעתו של נאשם מספר אחת בשוחד נמוכים, והמליצו לסיים את המשפט "לטובת העניין והמדינה". זו הייתה התפתחות מרעישה בפרשה שמרעידה את המדינה זה שבע שנים רעות והמיטה עליה חמש מערכות בחירות, אך אמות הסיפים לא רעדו בעוצמה המתבקשת. כלי התקשורת הממוסדת ניתבו את עיקר עיסוקם באירוע המרעיש לשאלה אם בית המשפט נהג כשורה כשקיים דיון דרמטי בדלתיים סגורות, ואחר כך הניחו לו לדעוך. אף לא אחד ממנהיגי המחאה ומהפטרונים הפוליטיים שלה אזר אומץ לנצל אותו לצורכי חרטה והרגעה. איש לא התייצב בפני המצלמה כדי לומר ש"אומנם יצאנו לרחובות מתוך חשד עמוק שראש הממשלה יצר את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מדין ולהינצל מעונש מאסר, אבל הנה מתברר שהיושבים בדין כבר אינם משוכנעים באשמתו. הגיעה העת לסגירת תיקים, כך או אחרת, ולהקמת ממשלת אחדות".

ערב הבחירות נוצרה הזדמנות תיאורטית להקמת ממשלת אחדות, זו שרבים נכספים לה היום, בין מצביעי הקואליציה והאופוזיציה כאחד. התפזרות הכנסת ה־24 בקיץ שעבר, אחרי עריקתם של עידית סילמן וניר אורבך מקואליציית בנט־לפיד, לא הייתה מחויבת המציאות. למשך ימים אחדים באמצע יוני שעבר התנהלו גישושים בין סביבת נתניהו לגדעון סער ובני גנץ על הקמת ממשלה חלופית שתייתר את הצורך בבחירות חמישיות. אבל האגף הלוחמני בליכוד סיכל אותם. שנת שלטונה של "ממשלת השינוי" הפיקה תאוות נקם גדולה במצודת־זאב והסביבה. ערב התפטרות בנט מראשות הממשלה הבטיח דודי אמסלם בראיון רדיו ש"ברגע שנרסק את העצמות של השמאל, נסביר להם שאנחנו יודעים לנהל את המדינה קצת יותר טוב". גלית דיסטל־אטבריאן איימה על נתניהו כי לא תישאר בליכוד אם סער יורשה לשוב אליו. גם בחוגי הציונות הדתית לא נמצאו חסידים בולטים לרעיון האחדות, פן הוא ייכרך חלילה במתן חנינה פוליטית לנפתלי בנט או לאיילת שקד, ה"נוכלים".

הפור נפל, לפיד הוכתר כראש הממשלה במקום בנט, הכנסת ה־24 התפזרה, ובז' במרחשוון זכו מפלגות הימין להישג אלקטורלי מרעיש, אפילו מעבר לסקרים הכי אופטימיים בערוץ 14. יותר משני מיליון ו־300 אלף מצביעים נתנו את קולם לגוש הימין. הם עשו זאת אף שוודאי גונבה לאוזניהם שמועה כי השותפוֹת האפשריות בקואליציית הימין הצטיידו בתוכניות לרענון היחסים התחוקתיים שבין מערכת המשפט ובין הממשלה והכנסת. יריב לוין נחשב עוד בטרם פתיחת הקלפיות למועמד מוביל לתיק המשפטים במקרה שהימין ינצח, ודעותיו על המערכת היו ידועות לכול.

3.המרד הקדוש

חודש לפני הבחירות התייצב יו"ר ש"ס אריה דרעי באולפן חדשות 12 בנווה־אילן והתחייב ש"אם אריה דרעי, בנימין נתניהו, סמוטריץ' ובן־גביר יקימו את הממשלה הבאה, תהיה פסקת התגברות ויבוטל מבחן הסבירות". בן־גביר עצמו הבטיח חוק צרפתי, שנועד למנוע את העמדתם לדין של ראשי ממשלה מכהנים. כל אלה לא הרתיעו מיליוני ישראלים מלשלשל לקלפי פתק שיאפשר לנתניהו, דרעי, סמוטריץ' ובן־גביר להקים ממשלה. העם אמר את דברו. לא הוטל בכך ספק עם פרסום התוצאות הרשמיות. המחנה המפסיד הכיר בהן אך נתקף חלחלה איומה, דומה לזו שהייתה מנת חלקו של הימין במוצאי בחירות 92', כשהתברר כי השמאל זכה ב־61 מושבים בכנסת ופניו מועדות לחלוקת הארץ. אלא שהימין דאז נאלץ להתמודד בגפו עם חרדותיו, בלי עורף תקשורתי או תמיכה בג"צית, ואילו המחנה שהפסיד בבחירות 23' המשיך להחזיק איתן במעוזיו החוץ־פרלמנטריים. תמיכתם אפשרה לו להמיר את ההלם העמוק לאנרגיית התקוממות.

אותות ראשונים של התפרצות וולקנית תועדו בתוך ימים אחדים. איש בימין לא חזה אותן, למעט פעיל חברתי רהוט אחד, אופיר טובול, תל־אביבי שוחר מסורת ומורשת מזרחית. כחמישה שבועות לפני הבחירות פרסם טובול רשומה נבואית בפייסבוק: "אני רק מדמיין מה צפוי לנו אם נתניהו משיג 61 ומקים ממשלת ימין־חרדים־חרד״לים, וכבר נהיה לי כאב ראש. זה פשוט תסריט בלהות. לא סתם אני מסתובב עם פרצוף תשעה באב כל התקופה האחרונה, כי מצד אחד אני יודע שהימין הליכודי הגיע לרמת הבשלה, ואכל כזאת כאפה, שהוא ערוך ומוכן ליישם בפעם הראשונה את המדיניות שלו עד הסוף, כולל הכול. אנשים שם עם סכין בין השיניים, ונמאס להם. הם הבינו שבמשך שנים הם הצביעו לימין וקיבלו שמאל. מהצד השני, של 'מחנה הריפוי', 'מחנה ישראל הראשונה' או תקראו לו איך שבא לכם, רמות התסכול והניכור יובילו פה את הרל״ביסטים למצב שגם בלפור אולי ייזכר כפסטיבל שנטיפי חמוד. אתם הולכים לקבל מרירות ברמה גבוהה לווריד יום יום, שעה שעה, והמסר יזעק מכל כותרת: הלכה המדינה".

גם בימין לדורותיו עלו מעת לעת קריאות למרי אזרחי, אך הן לא עברו מעולם לשלב המעשה ואף לא התקרבו אליו. כמעט תמיד גררו תגובה נחרצת של שלטון החוק

הלכה המדינה, זהו אכן המסר המרכזי של המתקוממים מאז נובמבר. הלכה הדמוקרטיה. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. בעוד מלאכת בניית הקואליציה מתנהלת בעצלתיים, למרות ההרכב הרעיוני הכמעט הומוגני שלה, האופוזיציה החדשה התאוששה במהירות ממפלתה הצורבת והתארגנה בזריזות. זו לא הייתה התארגנות ספונטנית, יש מאין. מחאת הענק של השנה היוצאת נהגתה כבר לפני שנים. העילה המדויקת נבחרה ונוסחה בסתיו האחרון, אבל עולם המושגים נבט בשלהי שנות השבעים.

הדוגמאות רבות מספור, עניין לספר שלם. עוד ביוני 1975, כשגוש אמונים ניסה להיאחז בשומרון, התפרסם בביטאון הקיבוץ הארצי מאמר שעמד בסימן "קריאה למלחמת אחים". העיתונאי הצעיר רן אדליסט, מי שכאמור לעיל שידל השנה את אהוד ברק להציל את ישראל מההפיכה המשטרית, קבע אז כי "הימין המטורף הוא האויב", וכי "המצב כיום מחייב הכרזת מלחמה במייצגי דעה זו, תוך ראיית האפשרות של הפעלת כוח בעיניים פקוחות".

"מלחמת אזרחים באופק", בישר מאמרו של חבר מערכת "דבר" אריה אבנרי ב־6 בדצמבר 1979. הוא התריע שממשלת בגין, המטה לנפול לדעתו, תיזום התנגשות פנימית קשה, והציע שצמרת מפלגה העבודה "תתחיל מיד בהכנה לקראת ההתמודדות הגורלית שתעמוד לא רק לפניה, אלא לפני כל העם בישראל: דמוקרטיה, מדינת ישראל יהודית, שלטון החוק או מלחמת אזרחים".

בגיליון "כותרת ראשית" מאפריל 83', לפני ארבעים שנה, הובלטה הטפה אינטלקטואלית למרי אזרחי. היא הושמעה על רקע תנופת ההתנחלויות ומלחמת לבנון, ותובלה בנבואת חורבן שנעשתה מאז לצפירת אזעקה מתמדת בעיתוני השמאל. "אני משוכנע שגורל החברה שלנו ואולי המדינה שלנו יוכרע בתוך שנתיים", ציטט העורך נחום ברנע את חתן פרס ישראל להיסטוריה פרופ' שאול פרידלנדר, "אנחנו ללא ספק קרבים לסדרת נקודות שיחייבו כל אחד מאיתנו לאיזשהו סירוב" (21.4.83).

"הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה", נאם עמוס עוז בעצרת שלום עכשיו בתל־אביב ב־1989. יאיר לפיד, בעל טור צעיר ומבטיח, כתב באותה שנה בשוויון נפש על אפשרות התלקחותה של מלחמת אזרחים: "אם היה זמן בשלושים השנים האחרונות שבו נזקקה החברה שלנו לאיזה פילוג בריא זה עכשיו… אנחנו בדד־ליין הלאומי… תהיה כמובן תקופה שיהודים יכו יהודים, אולי גם יהיו יריות באוויר פה ושם, זה כבר קרה קודם. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה, בשלום" (מעריב, 19.9.89).

חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן הזהירו ב־1990 במאמר בלתי נשכח בידיעות אחרונות כי "היום שבו תינתן פקודת הטרנספר… יהיה גם היום של סירוב הפקודה". כידוע, שום הצעת טרנספר לערבים לא הונחה אז או אי־פעם על שולחנה של ממשלה ימנית כלשהי, אבל הנהגת השמאל נתלתה בחרדה הקמאית של המחנה מפני טרנספר כדי להדהד איומי אנרכיה במקרה שהימין ינסה לתת פירוש רחב מדי לניצחונותיו בקלפי. הלבבות הוכשרו בהדרגה וביסודיות לקראת מרד עתידי, מרד קדוש כמובן, אם להשתמש במטבע לשון שטבע אחד ממייסדי הפועל המזרחי לפני כמאה שנה בהקשר אחר לגמרי.

4. להם מותר

גם בימין לדורותיו עלו מעת לעת קריאות למרי אזרחי, אך הן מעולם לא עברו לשלב המעשה ואף לא התקרבו אליו. כמעט תמיד גררו תגובה נחרצת של שלטון החוק. באוגוסט 1989 נעצרו לחקירה שמונה פעילי ימין שליהגו בתקשורת על תוכנית ילדותית להקמת מדינת יהודה במקרה של נסיגה ישראלית מיו"ש. מנהיג הקבוצה, מיכאל בן־חורין, נחשד בהמרדה ובהתאגדות אסורה. עשר חוליות שוטרים פשטו על ביתו ועל בתי שותפיו, לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. היועץ המשפטי הבא, מיכאל בן־יאיר, הדביק למועצת יש"ע את הכינוי "גוף ממריד". יועץ דומיננטי אחר, פרופ' יצחק זמיר, הנחה פעם את ראשי מערכת הביטחון להעביר אליו את תוכן ההחלטות של המועצה כדי לבחון את חוקיותן (הארץ, 7.11.85). מנהיג תנועת "זו ארצנו" משה פייגלין הורשע בעבירת המרדה ונשלח לעבודות שירות לאחר שחסם פעמיים־שלוש כבישים באזור המרכז. כשיו"ר ועדת הבחירות המרכזית יעקב טירקל קבע לימים שאין קלון במעשיו, עתר נגדו היועץ מני מזוז בדרישה לקבוע שיש קלון.

אירועי סבסטיה של אמצע שנות השבעים, קריאת התיגר הימנית הזכורה ביותר על סמכויות הממשלה, השתרעו על פני ימים אחדים בלבד אך גבו מהמתנחלים מס גינויים נצחי. מיליוני מילים קשות הוטחו בהם על ידי משפטנים, פרשנים, הוגי דעות, פוליטיקאים ושועי ארץ. כבר יובל שנים הם מתוארים כפורעי חוק אשר כפו את רצונם על שלטון נבחר, מורדים במלכות. יועמ"שים ואושיות מוסר אחרות נהגו להפנות אצבע מאשימה מזרחה ולהכריז שעבריינות פוליטית חמורה מעבריינות פלילית. התקשורת הגיבה בחלחלה על קריאות של רבנים ציוניים לתלמידיהם לסרב לפקודת גירוש בתקופת פינוי ימית, אוסלו או עקירת גוש קטיף. היא לא התרשמה מקבלת הדין הציונית־דתית בפרשת כפר־מימון, למרות גניבת הניצחון שלהם במשאל המתפקדים בליכוד על ידי שרון. גם לא מהנימוס המופתי של מתנגדי הנסיגה מרמת הגולן בתקופות רבין וברק. ב־2009 הריעה להחלטת שר הביטחון אהוד ברק להוציא את ישיבת הר ברכה ממסגרת ישיבות ההסדר, אחרי שראש הישיבה חיווה דעתו כי אין לציית לפקודה היפותטית לעקירת יישובים. ממשרד הביטחון נמסר אז כי ברק "רואה בחומרה רבה כל תופעה של סרבנות ואינו מוכן לקבל כל סטייה ממה שמוגדר על ידו כקו אדום. מעשיו של הרב מלמד מערערים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית" (14.12.2009).

והנה, בשנה היוצאת התברר כי הקו האדום ששרטט ברק, מאדריכלי התקוממות תשפ"ג, גמיש ופתלתל. בשם הדמוקרטיה התירו לעצמם מבקרי המתנחלים לעשות את כל אותם דברים שאסרו בעבר על המתנחלים, ואף הרבה יותר מכך: למרוד בממשלה שנבחרה זה עתה, להמריד את צבא המילואים, לחסום כבישים שוב ושוב, להטיל מצור על בתי אח"מים, לגלגל מכלי אשפה לעבר מכוניתו של שר המשפטים, לזרוע תבהלה כלכלית ולהשיק מבצעי שיבוש ארציים חדשות לבקרים. "כשהממשלה פועלת באופן בלתי לגיטימי בעליל ודגל שחור מתנוסס מעליו, משתנים הכללים", הסביר ברק באמצע החורף (ידיעות אחרונות, 12.2.23). מאמר אחר שלו באותו עיתון, שנועד להתוות את המשך דרכה של תנועת המחאה נגד הממשלה, נשא את הכותרת "בנק המטרות", ביטוי שלקוח מהמילון של מלחמות ישראל בחמאס ובחיזבאללה.

רעיונות המרד נרקמו אצל ברק עוד בעומק העשור הקודם. ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר הטיף לו מעת לעת והמתין להיווצרות אמתלה מתאימה. בקיץ 2017 הוא איים בכנס הרצליה ש"אם הממשלה לא תסור מהדרך הרעה הזאת – היא תוסר". ב־21 בדצמבר באותה שנה התייצב באירוע הפתיחה של פסטיבל הבננה בעמק הירדן, ושרטט את תוכנית המתאר של התקוממות 2023: "הממשלה הימנית ביותר שהייתה עד היום תגרום להתקוממות והתנגדות אזרחית ולסירובי פקודה מצד קצינים בכירים בצה"ל ואנשי שב"כ. ניסיון לממש את האג'נדה של מדינה אחת יביא לכך שבית המשפט העליון יזרוק אותם מכל המדרגות ויגיד שזה לא חוקתי. החברה האזרחית תכנס מאות אלפים בכיכרות ותחסום את זה פיזית. התקשורת החופשית תעלה את זה על עמוד קלון, ולא תאפשר להעביר את זה".

הממשלה הימנית ביותר, שהושבעה בתחילת טבת השנה, לא ניסתה לממש את האג'נדה של המדינה האחת אשר מפניה הזהיר ברק בעמק הירדן, אבל ברק ושותפיו מצאו עילת מלחמה אחרת: סכנת דיקטטורה. למעשה, גם היא תוחבלה כבר לפני שנים. לאחרונה נחשף סרטון של מפגש זום מ־2020 שבו מנחיל ברק את עקרונות מבצע ההמרדה לאנשי פורום הטייסים במיל' 555, ומסביר שמטעמים טקטיים מוטב שיסוו את השקפות השמאל שלהם. "אנחנו צריכים למצוא את הדרך לדבר עם הרוסים והמזרחים", הוא המליץ בציניות לפורום, "דמוקרטיה היא קו מפריד יותר טוב. התמיכה בדמוקרטיה חודרת עמוק גם לתוך הימין".

תוכנית המגירה ששרטט ברק בפסטיבל הבננה בשלהי 2017 התממשה כעבור שש שנים, אומנם לאו דווקא תחת ניצוחו האישי אך במידה רבה בהשראתו: סירובי הפקודה, כפירת בית המשפט העליון בעליונותם של חוקי יסוד וההמונים ברחובות. תועמלני הפחדות ותיקים משמאל הצליחו להתאים את רקיעות רגליהם ואת הלמות אגרופיהם אל הרטיטות הטבעיות של ההיסטוריה הישראלית, לסחוף אחריהם גם את מחנה המרכז ואפילו את הימין הרך.

חובשי כיפות סרוגות נצפו בהפגנות קפלן או מול בית הנשיא בירושלים, משמרות מחאה התקהלו בצומת אפרת. מפלגת המרכז של בני גנץ וגדי איזנקוט, שוחרי ההפרדה בין ישראל ליו"ש, זינקה בסקרים בזכות קולות רבים שנדדו אליה מהליכוד וממפלגת ימינה המנוחה של בנט ושקד. ממשלת הימין הצליחה להפחיד גם אותם עוד בטרם השבעתה. הם הזדהו עם רתיעת השמאל מהרעיונות ומהראיונות של אבי מעוז, שפשפו עיניים כשאיתמר בן־גביר הופקד על משטרת ישראל, והשתכנעו שאורית סטרוק ושמחה רוטמן עומדים לאפשר לרופאים או למנהלי מלונות להדיר להט"בים. תחושת ההקלה לנוכח ההכרעה הצלולה בבחירות, אחרי ארבע מערכות ללא הכרעה, נמהלה בתוגת הצפייה בתאבון התיקים העצום של כל רכיבי הקואליציה: ישראל כ"ץ דרש רוטציה עם אלי כהן במשרד החוץ כבר אחרי שנה, מאי גולן התבצרה בביתה עד שקיבלה את התיק לקידום מעמד האישה, גם דודי אמסלם נקט עיצומים, מפלגת הציונות הדתית תבעה נתחים נרחבים ממשרד החינוך, ואריה דרעי דרש וקיבל לעצמו שני תיקי מפתח – בריאות ופנים. כזכור, הקואליציה הקודמת לא הייתה דיאטטית אף היא, אבל התקשורת החופשית – כלשון אהוד ברק – נטתה שלא להציק לה בנושאים שכאלה ושלא להציג לה שאלות מכשילות. ממשלת נתניהו זכתה לקבלת פנים שונה לחלוטין, לעיתים קרובות מדי באשמתה.

5. עו"ד שרגא צ'רצ'יל

פקודת ההסתערות בקעה דווקא מפיו של בכיר המחנה הממלכתי גדי איזנקוט. "צריך להוציא מיליון איש לרחובות, אני אהיה ביניהם", הוא צוטט בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ב־1 בדצמבר, ז' בכסלו. אומנם הפגנות אופוזיציה הן לחם חוקה של דמוקרטיה בריאה, אבל העיתוי שידר כפירה מוסרית בתוצאות הבחירות, חודש בלבד אחריהן. הרמטכ"ל לשעבר ביקש להכניע בדמי ימיה ממשלה שטרם קמה.

"ההתנגדות מוצדקת, ההתנגדות היא הדרך", כך נפתחה כמה ימים אחר כך תוכניתו של רינו צרור בגלי צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל. בשלב המוקדם ההוא של גיבוש הקואליציה עוד לא דובר על רפורמה משפטית מקפת, אלא בעיקר על פסקת התגברות ועל כמה שינויים במשרד החינוך, אבל תופי המחאה כבר רעמו.

בכיר חדשות 13 רביב דרוקר כתב ב־5 בדצמבר: "זה הזמן למחאה המונית, מן הסוג שהמדינה לא ראתה. לא צריך להתנצל עליה ואסור להתגונן. פה ושם יהיו בוודאי מי שיגרדו את קווי הלגיטימיות של המחאה". משה גורלי ציטט באותו שבוע בעיתון כלכליסט את ישעיהו ליבוביץ שאמר פעם כי "מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה של עמים". כמה ימים קודם לכן צייץ יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ: "ניאבק בממשלה הקיצונית של נתניהו בכל הכלים שברשותנו". יאיר לפיד, עדיין ראש ממשלה, יצא להפגין ליד גשר קק"ל בתל־אביב והכריז ש"נתניהו מקים ממשלה משוגעת". כשנתניהו האשים אותו בהמרדה, לפיד הגיב בישיבת סיעתו בהכרזה ש"אם אתה חושב שמה שאמרתי בימים האחרונים הוא המרדה, יש לי חדשות בשבילך, עוד לא ראית כלום. רק התחלתי". התנועה לאיכות השלטון הבטיחה מאבק בסגנון המערכה הצ'רצ'יליאנית בגרמנים. "נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות", נאם יו"ר התנועה עו"ד שרגא בכיכר הבימה בתל־אביב.

כאמור, כל זה היה עוד לפני פרסום הרפורמה. העיתונאי התחקירן ישי פרידמן בדק ומצא כי באמצע דצמבר התכנסה במשרד באזור המרכז החבורה המארגנת של המחאה נגד הרפורמה: דן חלוץ, אילן שילוח, גלעד שר, יוסי קוצ'יק, שקמה ברסלר, ערן שוורץ וגם אורני פטרושקה, טייס לשעבר, מבכירי תעשיית ההייטק בישראל, ומי שהתהדר לאחרונה ברקיחת הריאיון המיתולוגי של ארבעת ראשי השב"כ לידיעות אחרונות, אשר בעקבותיו הכריז אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות. פטרושקה, לפי עדותו שלו, השתתף גם במימון מחאת בלפור. "זה היה בקטנה", הוא סיפר.

הפעם זה היה בגדולה. אומדן הוצאות ההפקה והשיווק של מחאת קפלן הוא מאות מיליוני שקלים. 24 ארגונים עומדים מאחוריה. משרדי הפרסום והדיגיטל האיכותיים בישראל משקיעים בה את מיטב כישוריהם, לפחות חלקם בהתנדבות. היקף התרומות הקטנות של אזרחים מן השורה גדול מאוד. דוכן החולצות של "לוחמי כיפור" בקפלן מגייס מדי מוצ"ש יותר מ־20 אלף שקלים. "יש השנה התגייסות שלא ראיתי כמותה במחנה הליברלי הרקוב", התפעם באוזניי אחד המעורבים המרכזיים במחאה. הוא הפציר בי לבוא בעצמי לקפלן והבטיח לי חוויה אזרחית מרגשת. אני מאמין לו.

6. חסימה טובה

הממשלה החדשה הושבעה רק בשלהי חנוכה (29.12). מעמד הצגתה בכנסת היה מאופק בהשוואה לחזיון ההשתוללות הפרועה של ח"כי הימין בעת הצגת הממשלה היוצאת ב־2021. הוא עורר חשד שמאלני שהאופוזיציה החדשה מנומסת מדי, וכי הרחוב או העיתונאים צריכים ללמד אותה כיצד יש להסיר את הכפפות מול ממשלת הזדון. במוסף מעריב הוקדשה כבר למחרת כפולת עמודים של שמואל רוזנר להמלצת סירוב המוני: "אלפי תלמידי תיכון נעמדים מול הכנסת ומודיעים שאין בכוונתם להתגייס עד שיוחל חוק גיוס חובה על כולם". דה־מרקר החל להסית את בכירי עולם העסקים לנקוט עיצומים כלכליים. "למגזר העסקי יש כוח לשרטט לממשלה קווים אדומים", המליצה כותרת השער שלו באותו שבוע (27.12).

לכל אורך השנה נמנע יו"ר המחנה הממלכתי מלהוקיע את תופעות שבירת הכלים בידי מנהיגי המחאה, ורוב הזמן החמיא להם. הוא הגיב בקול ענות חלושה על חסימות הכבישים, ימי השיבוש והסרבנות

ביום ראשון 8 בינואר, כארבעה ימים לאחר שנשא את הנאום המפורסם בתולדותיו, שיגר השר לוין דוא"ל ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. הוא ביקש ממנה התייחסות לטיוטת תזכירי חוק יסוד שהכין בנושאי שפיטה, הלא היא הרפורמה המשפטית. הטיוטה הועברה ללשכתה באחת־עשרה בלילה, והיועצת התבקשה לבחון אותה ולשפץ במידת הצורך. לפי גרסת מקורביה, לוין קצב לה מועד להשלמת המלאכה: עד יום שלישי, כעבור יממה וחצי. בלשכת לוין זוכרים שהוא ביקש התייחסות בתוך שבוע. בהרב־מיארה אמרה שלא תספיק. לוין השיב ש"עורך דין פרטי היה עושה את זה בתוך יום". בפועל היא נזקקה ל־21 יום כדי לחוות את דעתה המשתרעת על 46 עמודים, וכוללת התייחסות פרטנית לכל סעיפי החוק תוך השוואה למקובל בחו"ל: הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שיטות ההתגברות על פסיקות בג"ץ וביטול עילת הסבירות. אבל לוין לא המתין, וכל השאר היסטוריה. טיוטת תזכיריו הפכה להצעת חוק פרטית, תוך עקיפת משרד המשפטים.

בהרב־מיארה טוענת עד היום כי אילו התאזר לוין בסבלנות ומעביר את הרפורמה כהצעת חוק ממשלתית, הכול היה נראה אחרת. אומנם יותר איטי, אבל גם הרבה פחות נפיץ. לוין טוען שבהרב־מיארה לא הכינה עד עצם היום הזה תזכיר חוק משלה, הגישה רק חוות דעת על תזכיריו שלו ודחתה אותם מכול וכול. לאורך כל החודשים הוא ביקש ממנה מסמך שיפרט מה כן אפשר לעשות, "אבל היא לא הביאה שום דבר".

בינתיים עברו כבר כמעט תשעה חודשים, היריון שלם, וכל סעיפי הרפורמה מונחים במקפיא או על שולחן בג"ץ. החיפזון של לוין עם הרצת הרפורמה לא הועיל לו, בלשון המעטה. נחישותו לשים קץ לעוולות הממושכות במערכת המשפט המיטה עליו דפוס התנהלות של צעיר חסר סבלנות. הוא רצה הכול, מהר, ובינתיים יצא עם כמעט לא כלום. הרפורמה שלו הייתה לבומרנג קטלני שהשמיד את פירות הניצחון של הימין בבחירות עוד בטרם נקטפו מהעץ. אין סקר אחד שבו מפלגות הקואליציה חוצות את קו ה־60. כמעט בכולם הן נוחלות תבוסה מוחצת, חסרת תקדים בנוף הפוליטי בישראל. מנגנון התעמולה העוצמתי של מתנגדי הרפורמה הצליח לייחס לקואליציה הצעירה את כל הנזקים הכבדים שהוא עצמו הפיק בחריצות; בכלכלה, בצבא, בזירה הבינלאומית, בשנאה העצומה מבית. אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות, הפסיקו להיפגש אחרי ויכוח טראומטי על הרפורמה, על המחאה ועל ביבי. כל הארץ קטטה.

ההפגנה הראשונה שלאחר הצגת הרפורמה התארגנה במוצאי שבת 7 בינואר, עדיין בכיכר הבימה. כמה אלפי בני אדם טרחו ובאו. ראש האופוזיציה יאיר לפיד לא ביטל לכבודה את חופשתו בחו"ל, כנראה מפני שגם הוא החשיב אותה בטעות כשִחזור גרידא של מחאות בלפור מתקופת ממשלת החילופים נתניהו־גנץ. אולם כמו בבלפור, התקשורת הממוסדת נחלצה להעצים את האירוע ולהציג אותו כתחילתה של מלחמה קיומית על הדמוקרטיה. בני גנץ, יעד החיסול העיקרי של מפגיני בלפור 2020, החליט הפעם להצטרף. "הגיע הזמן לצאת להפגין ולהרעיד את המדינה", הוא התלהם בישיבת סיעתו בכנסת ב־9 בינואר. לא רק להפגין, להרעיד. לכל אורך החורף, האביב והקיץ נמנע יו"ר המחנה הממלכתי מלהוקיע בלשון בהירה את תופעות שבירת הכלים בידי מנהיגי המחאה, ורוב הזמן החמיא להם. הוא הגיב בקול ענות חלושה, אם בכלל, על חסימות הכבישים, ימי השיבוש, הסרבנות ואיומי הירידה מהארץ. בקיץ גם נטש באופן תמוה את השיחות בבית הנשיא, אך לכך עוד נשוב בהמשך. בישיבת הסיעה ב־9 בינואר הכריז גנץ שנתניהו יהיה אשם במלחמת האחים העלולה לפרוץ בגלל הרפורמה, כאילו שמלחמות כאלו יכולות להתלקח במעמד צד אחד ובאחריותו הבלבדית.

שקמה ברסלר ממכון ויצמן, מומחית להאצת חלקיקים, צייצה בתגובה לדברי גנץ שאם אכן תפרוץ מלחמת אחים "זה יהיה נורא, אבל אנחנו ננצח" (9.1). מהמטה הארצי דלפה ידיעה כי השר בן־גביר הנחה את המשטרה להפעיל מכת"זית במוצאי השבת הקרובה, במקרה שהמפגינים ינסו שוב לחסום רחובות. למען הדיוק בן־גביר דיבר על הצורך לנקוט יחס שווה כלפי מפגינים סוררים מכל צידי הקשת הפוליטית, אך מארגני ההפגנות והעיתונאים עטו על דבריו כמוצאי שלל רב. קל יותר להוציא מפגינים לרחובות אם משכנעים אותם שדעתו של השלטון נטרפה עליו ושהוא מסוגל לכל מעשה נבלה. נפשם של עיתונאים רבים יצאה להצלחת המחאה. כמעט מההפגנה הראשונה הם ויתרו אפילו על מראית עין של ריחוק מקצועי. בן כספית, רביב דרוקר, בכירים נוספים בערוץ 13, ועוד ועוד, אגודת עיתונאים שלמה.

מפקד מחוז תל־אביב עמי אשד הכיל את ריטואל חסימות הכבישים של המפגינים. אילו מנע את חסימת איילון הראשונה כבר בינואר, כפי שהמשטרה נוהגת בחוסמי כבישים ממחוזות גיאוגרפיים ואידיאולוגיים אחרים, המחאה לא הייתה צוברת במהירות אנרגיה אנרכיסטית גבוהה. מאות אלפי נהגים לא היו נקלעים שוב ושוב לסיוט של פקקים זדוניים, קורבנות גחמה כוחנית של כל קבוצת מפגינים נגד הממשלה. אבל אשד עשה דין לעצמו, צפצף על בן־גביר, נשא נאומים פוליטיים בעודו במדים, והפך לגיבור המפגינים.

שופטת מחוזית שחררה ב־13 ביולי שני מתפרעים נגד הרפורמה שהשליכו אבוקות לכביש בקביעה ש"אין לנתק את המעשים מהרקע לביצועם, חופש הביטוי הינו עיקרון יסוד במדינה דמוקרטית". היועצת בהרב־מיארה נמנעה בעקביות מלנקוט צעדים כלשהם נגד מארגני החסימות, כמתחייב מתפקידה ומהמסורת הנהוגה במשרדה. תקדימי כתב האישום נגד משה פייגלין וגל המעצרים ההמוני של פעילי המחאה הכתומה ב־2005 לא הניעו את היועצת לפעול באופן דומה נגד גל המרדה עוצמתי וממושך פי כמה. במענה רשמי להתמרמרות ממשלתית, הסבירה היועצת כי "הרחובות והכיכרות שבעיר נועדו, בין היתר, לשמש לצורכי הפגנה של התושבים". זה היה חידוש מופלג. אחרי שנים רבות שבהן חסימת כבישים בידי מפגינים נתפסה כמעשה רע, התברר שיש גם חסימה טובה. היועצת הפכה מיד לאהובת המוחים וחוסמי הכבישים. כשהגיעה עם בעלה להצגת תיאטרון בתל־אביב קידם אותה הקהל בתשואות. "הפכתי לנערת הפוסטר של המחאה", היא החצינה אחר כך מבוכה קלה בפורום סגור.

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לא הפכה לנערת הפוסטר של המחאה. ב־12 בינואר הייתה חיות למחאה בכבודה ובעצמה, מניפת נס המרד. בנאומה בכנס למשפט ציבורי במלון דן בחיפה פרסה הנשיאה חסות שיפוטית על תבהלת האופוזיציה והרחוב בעקבות נאום לוין שבוע לפני כן. "זו תוכנית לריסוק מערכת המשפט", אמרה, "היא מיועדת להנחית מכה אנושה על עצמאותה ואי־תלותה של הרשות השופטת ולהפוך אותה לרשות שותקת".

למשמע דברים כאלה בשידור חי בטלוויזיה מפי ראש מערכת המשפט בארץ, יציאה המונית ומיידית לרחוב נתפסה כמעשה אזרחי נדרש, ודאי מצד אלה שממילא תיעבו את הממשלה החדשה ולא חוו בעבר את התחושה שאיכות הדמוקרטיה הישראלית נפגעת דווקא בידי בית המשפט העליון עצמו. הכרעותיו בסוגיות לאום הלמו בדרך כלל את השקפת עולמם. לכן הם נעתרו כשאסתר חיות קראה אותם אל הדגל.

בעצרת הראשונה והשנייה הונפו וצולמו דגלי פלסטין אחדים. שגרירי הימין ברשתות החברתיות ראו בהם הוכחה לכך שגם המחאה הטרייה נגד הרפורמה, כמו הפגנות בלפור, היא מתוצרת השמאל. זו בוודאי לא הייתה טענה מופרכת. שניים מדוברי המחאה המוכרים ביותר, נדב גלאון ורועי נוימן, היו פעילי מרצ. רוב מנהיגי העבר שנטלו השנה חלק במחאה והתייצבו באולפנים כדי לתמוך בה נמנים עם חסידי "פתרון שתי המדינות": אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, דן מרידור, ועוד כהנה וכהנה. עיתון המחאה, הארץ של עמוס שוקן, הוא עוכר ההתנחלויות הוותיק והמוביל בתקשורת הישראלית. הקרן החדשה לישראל משתבחת באתר שלה כי מימנה ב־20 אלף דולר את "ההפגנה הראשונה שהניעה את המחאה". איימן עודה נאם בה. אילו נאם עודה גם בעצרות הבאות, על רקע דגלי פלסטין, המחאה הייתה מוכתמת בצבעי שמאל עזים, וכנראה מתכווצת. אנשי מרכז היו מתרחקים ממנה ובוודאי אוהדי הימין הרך. אבל המארגנים התעשתו חיש קל.

כבר בעצרת השלישית הופעלה תוכנית מיסוך מזהירה: המפגינים צוידו בדגלי ישראל חינם אין כסף. קומץ שמאלנים אומנם המשיך להניף את הדגל השחור־ירוק־אדום, אבל ים של דגלי כחול־לבן האפיל עליו. איש לא יכול עוד להטיל רבב בפטריוטיות של מתנגדי הרפורמה. באופן מוזר אפילו מיזם ה"רילוקיישן" של הרופאים וההייטקיסטים שבהם הצטייר כמעשה פטריוטי. יד אחת הניפה דגל, יד שנייה אחזה בכרטיס טיסה חד־כיווני לגולה.

7.תורת המספרים

למיזם הדגלים הייתה סגולה נוספת: הוא הגדיל דרמטית את הנפח האופטי של העצרות שנדדו בינתיים מהבימה לקפלן. מאות דגלים יוצרים רושם של הפגנת אלפים, אלפי דגלים – של רבבות. יריעות הבד המתבדרות ברוח מסתירות שטחים מתים בזירת ההפגנה. דגל בדגל נוגע גם כשהמפגינים האוחזים במוט מרוחקים זה מזה, והמצלמות הולכות שולל. הולכות ומוליכות. ערוצי המחאה 11, 12 ו־13 סיפקו נתונים אינפלציוניים על מספרי המפגינים: 50 אלף, 80 אלף, 100 אלף, 150, 200, 250, ובליל פיטוריו של גלנט אפילו 600 אלף. גם אתרי האינטרנט המובילים ורוב העיתונים היו נדיבים להפליא. ההעצמה של מספר המפגינים והעיסוק התקשורתי הרצוף בהפגנות ציירו אותן כחוויה אזרחית שאזרחים טובים לא מחמיצים, תוך הרעפת ביטויי התפעלות תועמלניים. במוצאי שבת 29 ביולי, מהדורת החדשות ברשת ב' נפתחה כך: "למרות החום הכבד, במקומות שונים בארץ מתקבצים מפגינים רבים נגד השינויים במערכת המשפט, זה השבוע ה־30 ברציפות". גם בכפר־מימון היה חם מאוד בקיץ 2005, אבל ברדיו התפעלו אז הרבה פחות.

האם יש דרך בדוקה למנות מספרי מפגינים? לא. רחבת הפגנה אינה אצטדיון או פארק שנסגר להופעה של כוכב רוק עם אפשרות כניסה בכרטיסים בלבד. למארגנים יש עניין ברור בפרסום אומדנים מופרזים, והעיתונאים חיים מפיהם או מפי המשטרה, שמעולם לא הסבירה על מה מסתמכים נתוני ההשתתפות שהיא מפרסמת. כשמספר המפגינים עולה על אלפיים כבר אין אפשרות לדעת אם הגיעו חמשת אלפים, עשרים אלף או חמישים אלף, והדמיון חוגג. גם מנגנון התעמולה. מאות אלפי מפגינים במדינה שמספר תושביה אינו עולה על עשרה מיליון הם נשק דמוקרטי שובר שוויון אלקטורלי. מי שמצליח להוציא אותם לרחוב שבוע אחרי שבוע הופך למייצג האמיתי של רצון העם. האוגדות האזרחיות שהוא מגייס שוב ושוב משכנעות יותר מהרוב הקואליציוני בכנסת; בתנאי, כמובן, שהוא אכן הצליח לגייס אותן בפועל ולא רק בתקשורת.

אין ספק, העצרות נגד הרפורמה התאפיינו בנהירה המונית אליהן לא רק בתל־אביב אלא גם בירושלים, בנתניה, בחיפה, בבאר־שבע ובערים רבות נוספות. מאז קום המדינה לא נרשמה מחאה אזרחית ממושכת בסדר גודל דומה, מימין או משמאל. פעמיים או שלוש התקהלו בקפלן וברחבת הכנסת רבבות רבות, אולי אפילו יותר ממאה אלף. אבל ברוב מוצאי השבתות הדיווחים העיתונאיים על מספר המשתתפים היו מוגזמים באופן קיצוני. לזמן־מה הם הסתמכו על נתוני רחפנים, אמצעי בדיקה מפוקפק ביותר, אבל בדרך כלל על משאלת לב. לעיתים קרובות היה ברור כי המספרים המדווחים בחדשות, מפי הקריין או בכתובית בתחתית המסך, הם נטולי יומרה עיתונאית ואריתמטית, שנועדו לספק יצר פולחני, מין שקר מוסכם שצריך להפיץ מטעמים כמו־דתיים.

כשפעילי ימין ארגנו באביב הפגנה נגדית בלב ירושלים הם דיברו על "הפגנת המיליון", לא מפני שבאמת חשבו שיצליחו לקבץ מיליון תומכי רפורמה, אלא מפני שהשקר הפך השנה לשם המשחק: אם בקפלן יש מדי מוצ"ש 100־200 אלף מפגינים, כאילו, הימין יביא מיליון, כאילו.

בערוץ 13 הציבו את הדגל בפינת המסך כסמליל קבוע, מפגן ציני של גאווה לאומית פתאומית. דגל הלאום לא התנוסס בפינת המסך של הערוץ לאורך ימי מבצע מגן וחץ או שומר החומות, רק לרגל מלחמת היהודים השנה, במסגרת שירותי הדברור של המחאה. גם ערוצי 11 ו־12 התנדבו לפרסם לוח מודעות חינמי של אירועי המחאה – מקומות, זמנים ופירוט מבצעי. במהדורת הבוקר של חדשות 12 ב־20 בפברואר, לדוגמה, הוקרנה כתובית חדשותית שכולה תוכן שיווקי: "14:00 הפגנה מול הכנסת, 16:30 צעדה סביב הכנסת, 18:00 צעדת לפידים מכיכר אגרנט". וב־9 במרץ: "בעוד זמן קצר: הפגנה מול ביתו של יריב לוין". לידיעת הצופים בסביבה, אולי יוכלו לקפוץ.

"כל הדיווחים מחזית המאבק על הדמוקרטיה אצלך במייל", הבטיחה מערכת הארץ למנוייה. גם למקור ראשון הייתה וישנה עמדה מערכתית מגובשת למדי במחלוקות לאומיות ואהדה בסיסית לצד מסוים, אך מעולם לא עלה בדעתנו להבטיח למנויים את "כל הדיווחים מחזית המאבק על ארץ ישראל אצלך במייל", או להדפיס סמלילי מאבק ימניים לצד הכותרת הראשית. לתומנו חשבנו שעיתון אינו מפלגה או מטה מחאה. האם טעינו? הערוצים המסחריים הוותיקים, תאגיד השידור הציבורי, ידיעות אחרונות, הארץ ושלוחות הדיגיטל שלהם – ניהלו מבצע יח"ץ מקיף לקראת העצרות הראשונות בחורף, הרעיפו הערכות נדיבות על מספר המשתתפים, פיקחו מקרוב על המשטרה לבל תעז לנקוט נגדם בשיטות הננקטות נגד מפגינים מסוג אחר, רחשו אהדה לתחביבי חסימת הכבישים שלהם או להרגלים אלימים אחרים, כמו הזמבורות באוזניים, ונרמלו את המונחים התועמלניים שלהם: "הפיכה משטרית" (באמת הפיכה?), "יום השיבוש הלאומי" (כאילו שיש ניחוח לאומי לשיבוש), "אחים לנשק" (כינוי אורווליאני לתנועת סרבנות), "לוחמי 73'" (האומנם כל לוחמי 73' נגד הרפורמה?), וכמובן ה"מחאה", מין שם קוד תמים לאירוע שבוודאי אינו רק מחאה, כי אם ניסיון להכניע שלטון חוקי עוד לפני מלאת לו מאה ימי חסד, ולבטל את תוצאות הבחירות באמצעים לא תמיד חוקיים.

בלית ברירה, אך לא בלי מחאה, גם אני משתמש פה ב"מחאה". לפעמים אין מנוס מכניעה לאופנה לשונית כדי לשמור על שפה משותפת, קל וחומר בשנה של התנגשות פנימית קשה. ברוך השם איש לא נהרג כתוצאה ממנה, סיבה לגאווה יהודית לנוכח מה שקורה השנה ברחוב הערבי, אבל איומים לא מוסווים להכנעה כוחנית הופרחו כל הזמן. ראשי המחאה התאמצו להלך אימים על הממשלה. הם אימצו את סמל האגרוף הקפוץ, השרירי, המאיים, סמלם המשוקץ בעבר של חסידי כהנא, והצמידו לו כיתוב שאינו מותיר מקום לפרשנות רכה: "חובה להתנגד". זאת אומרת, בכוח.

"מלחמה עכשיו", קרא מזכ"ל תנועת שלום עכשיו לשעבר יריב אופנהיימר, בטור פרי עטו באתר ICE ב־9 בינואר.

"אם ייגמרו המילים נעבור למעשים, לא נעצור בכיכרות", איים ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי ב־4 בפברואר.

אהוד אולמרט ירד לפרטים בריאיון לערוץ דמוקרטTV ב־13 בפברואר: "מה שצריך זה לעבור לשלב הבא, לשלב המלחמה. ומלחמה לא מנהלים בנאומים. מלחמה מנהלים בקרב פנים אל פנים, ראש בראש, יד ביד". אולמרט גם היה הראשון שדיבר בטלוויזיה עוד בתחילת החורף על תסריט הפסקת ההתנדבות של מערך המ"מ.

"נגן על הדמוקרטיה שלנו ויהיה המחיר אשר יהיה", התפרסמה מודעה של מטה המחאה לקראת הפגנות מוצ"ש ב־1 באפריל.

כותרת הטור של נחום ברנע ב־28 במאי בישרה: "בטוב זה לא ילך".

קצין חינוך ראשי לשעבר, נחמיה דגן, הסביר בפייסבוק ב־5 ביוני: "יש לי חשש שהממשלה תבצע פעולות נגד לא דמוקרטיות, וכנגד אלה הכול מותר, ואני לא נבהל ממלחמת אזרחים. למצקצקים בלשונם אני אומר: אלימות ממסדית לא חוקית (וכולנו יודעים את ההבדל) חייבת להיענות באלימות אזרחית".

איש העסקים אילן שילוח צייץ ב־18 ביוני: "זו תהיה מלחמת העצמאות השנייה, וכל מה שראינו במערכה הוא רק פרומו למה שצפוי. המלחמה החלה".

וסגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן סיכם בראיון רדיו בסוף יולי: "המלחמה האמיתית למרבה הזוועה היא נגד ממשלת ישראל, ולא נגד חיזבאללה ולא נגד חמאס".

8. טנקים להגנת הדמוקרטיה

אם מישהו בכל זאת לא נרמז כדבעי מסמל האגרוף, באו המודעות עם הטנקים בתחילת פברואר והסירו את סימני הספק: "מלטרון להר הרצל, שריונרים להגנת הדמוקרטיה". טנקים, כידוע, יודעים רק לרמוס, להפגיז ולכבוש. תפקידם המסורתי באירועי חיכוך פנימיים הוא סיוע להפיכה צבאית, לא הגנה על הדמוקרטיה. במו אוזניי שמעתי ייחולים להפיכה כזאת מעיתונאי ידוע. "ייתכן שראשי מערכת הביטחון יצטרכו להתייצב, וכגנרלים ממדינת עולם שלישי להציל את ישראל מהדיקטטורים שמעוניינים להחריבה", כתבה ענת קם בהארץ כבר ב־9 בנובמבר.

אבל ההתבטאויות הללו לא חוללו מהומה. אילו מועצת יש"ע הייתה משלבת במודעות שלה סמלי אגרוף או טנקים, העיתונות הייתה טובחת אותה פובליציסטית ורפורטז'ית, אבל למורדים נגד הרפורמה המשפטית נסלחו חטאים חמורים יותר: גניבת הטנק מאתר ההנצחה בגולן, מהלומת מוט הדגל על ראשו של אבי דיכטר, הפריצה למשרדי קהלת, הצמיגים הבוערים באיילון, המצור על נתב"ג, המלצות ההתנקשות בנתניהו של זאב רז ודוד חודק, תקיפת כתבי ערוץ 14, הבחירה במותג "כוח קפלן" (כמובן על משקל כוח וגנר), היריקה על האם השכולה חגית ריין, וגם המקרה המביך עד מאוד של אבי חימי.

חימי, ראש לשכת עורכי הדין ונציגה בוועדה לבחירת שופטים, היה בתחילת הדרך אחד מראשי המרד. באמצע ינואר, תחת גשם שוטף, הוא נשא נאום מלהיב באוזני ההמון: "דמוקרטיות לא מתות עם טנקים ברחובות. דמוקרטיות מתות בצל מכת"זיות… רק מיליון איש והפגנות ענק יעצרו את הפיכת ישראל למדינת הלכה… אני מנסה לשכנע את ההסתדרות להצטרף למאבק, להוריד את השאלטר. עלינו לחסום כבישים".

כעבור שבועיים בלבד כיכב חימי במוסף הארץ. המראיינת, נטע אחיטוב, העידה על עצמה כי הצטעפה בדמעות למשמע דבריו. היא גם התמוגגה: "עורך הדין חימי, ראש לשכת עורכי הדין, הפך למנהיג הבולט של המחאה כנגד ההפיכה המשטרית בישראל. בנאומו מול ההמונים שפקדו את צומת עזריאלי בתל־אביב, הוא שלהב את הקהל במילים פשוטות וברורות". שניים־שלושה משפטי תוכחה שיצאו מפיו הודפסו על שער המוסף באותיות פרנקריהל מולבנות, לצד דיוקנו שצילם דניאל צ'צ'יק: "לא נחיה בדיקטטורה, חד וחלק. השבועות הקרובים קריטיים".

לא חלף אפילו שבוע קריטי אחד והתעורר חשד כי חימי הוא עבריין מין, שגרם להשחתתה של מערכת המשפט. עורכת דין דיווחה כי ביצע בה מעשה מגונה אחרי שהתעניינה אצלו באפשרות להתמנות לשופטת. היא גם סיפקה סרטון משכנע. חימי לא הכחיש את רוב העובדות, רק את האשמה, והתפטר. לכאורה זו הייתה תקלה הרסנית לתנועת המחאה הטרייה ולעיתון שהעלה אותו על נס, אך בפועל לא יותר ממכה קלה בכנף. המחאה נמשכה כסדרה. באמצע אוגוסט דווח בערוץ 11 ובערוץ 12 כי בכיר אחר המזוהה עם המחאה, אליעד שרגא, התנהל באורח רודני במסדרונות משרדיו וגבה עמלה שערורייתית מלקוחה שנזקקה לשירותיו בנסיבות מכמירות לב. אבל גם החשיפה הזו – ששרגא הכחיש אולם נמנע מלהגיב עליה בריאיון מסודר – החליקה די מהר על ציפוי הטפלון של המחאה. סביר להניח שההיסטוריונים יפשפשו באכזריות בקרביים שלה, אך בתשפ"ג היא אותרגה בשכבת פשתן עבה.

מקוממת במיוחד הייתה הסלחנות לשני מעלליה הבלתי נסלחים ביותר: ההטפה לסרבנות והפגיעה המכוונת בכלכלה. צה"ל רשאי אולי להיתלות בטענה שאיש לא סירב, רק הודיע על הפסקת התנדבות, אבל קשה להבין כיצד פרקליטות המדינה והיועצת המשפטית לממשלה לא גינו אף פעם את מי שמשכו בחוטים, אותם גנרלים במילואים ואישי ציבור שחתמו על עצומות המרדה של טייסי המילואים, בכירי 8200 ולוחמי סיירת מטכ"ל. סעיף 109 א' לחוק העונשין קובע: "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזוין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו מאסר חמש שנים". עצומות הסירוב והאמירות המפורשות שיצאו מפי בכירי ההמרדה הן בוודאי עבירה על הסעיף הזה. למשל הקריאה של אהוד ברק בוועידת הארץ ב־23 בפברואר – "חובת החיילים לסרב פקודה". אם זה לא מרד, מהו מרד?

לעומת הסרבנות רוב ימי השיבוש שראשי המחאה הכריזו עליהם נכשלו למעשה. לא התגשמה משאלתה של חברת הכנסת מיכל שיר מיש עתיד ב־25 ביוני בדיון בוועדת החוקה "שהציבור הישראלי ישרוף את הרחובות". ההסתדרות לא השביתה את המשק ליותר משעתיים־שלוש, והציבור לא נהר בהמוניו לזירות השיבוש שנקודות הציון שלהן נקבעו במפת מטה המאבק. גם ההשבתה של רשת ביג בידי הנהלת הרשת נכשלה. לעומת זאת עלתה יפה המזימה לפגוע במשק. זו לא הייתה פגיעה גדולה כמתוכנן, אך פגיעה משמעותית בהחלט. ראשי המחאה והעיתונאים שסוגדים לה התאמצו לשכנע את העולם כי ישראל החדשה היא מקום מסוכן להשקעת כספים, כדי להכאיב לממשלה ולגרום לה לגנוז את הרפורמה. הם התנהלו כמו ספקולנטים בשוק ההון שמנסים להשפיע על שערי המניות באמצעות הפצת שמועות או מצגי שווא, אבל לא כדי להעלות מניה מסוימת אלא כדי להוריד את כולן.

מסע פרסום מושקע במיוחד התנהל למען הוצאת כספים מהארץ. במקום שנגיד בנק ישראל אמיר ירון יֵצא נגדו ויתגייס להרגיע משקיעים, הוא התגייס למסע הפחדתם. ב־15 במרץ אמר ירון בריאיון ל־CNN ש"הרפורמה המשפטית עשויה לסכן את הכלכלה". קשה להאמין שבמבט לאחור הוא גאה בריאיון הזה. הרפורמה המשפטית אולי תסכן את הכלכלה ואולי לא, אך הנגיד עצמו ודאי סיכן אותה. שום תועלת לא יכלה לצמוח מהריאיון שלו ל־CNN, רק נזק, אבל גם הוא חש צורך מוסרי לומר מה דעתו על הרפורמה, עניין שהוא לא באמת מבין בו יותר מאחרים.

9."דיקטטורה בתוך שבועות"

ברור: לא הכול פוליטי בתנועת המחאה. אפשר אף להניח שהרוב המכריע של נושאי הדגלים בחוצות תל־אביב מאמין שהרפורמה המשפטית היא מבוא לדיקטטורה. שרים וחברי כנסת רבים בקואליציה התאמצו לשפוך אש על מדורת הפחדים הזו. הם רצו מאולפן לאולפן, נענו לכל הצעת ריאיון ברדיו והתנסחו באופן מופקר, יהיר, לעגני, מתגרה. לחלקם יש גם מניות בסגנון הפרוע של פעילי המחאה. המצור של כוחות קפלן על בתי השרים נעשה בהשראת המצור של פעילי הימין על בתיהם של ח"כי ימינה בתקופת הממשלה הקודמת. חברי כנסת ודוברי ימין אחרים חירפו וגידפו אז את נפתלי בנט כאילו אין מחר ואין אומה ששומעת את הקולות, רואה את הלפידים ונוצרת אותם בליבה, נוצרת ולפעמים נוטרת. אחד הרבנים הבולטים בציונות הדתית, הלל פנדל מישיבת שדרות, התנצל על כך בערב יום הכיפורים שעבר. אבל שום רב אחר או ידוען מגזרי לא הלך בעקבותיו, ודאי לא ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו.

כאשר יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן נשאל באחד הראיונות השנה אם אינו רואה שמעוללים לו עכשיו מה שהוא או מקורביו עוללו בשנה שעברה לאחרים, הוא מצא דרך לא אלגנטית לחמוק מתשובה ראויה. המרדף אחריו בחוצות מנהטן היה אלים ומחפיר, אבל כך גם היה המרדף אשתקד של פעילי ימין אחרי סילמן, אורבך ובכירי ממשלת השינוי שאכן קמה במרמה, אך בסופו של דבר לא מימשה את התחזיות הקודרות בימין עם השבעתה.דוברי הליכוד ומפלגת הציונות הדתית התריעו אז שפניה מועדות להתנתקות ב' ולחלוקת הארץ. אנשי ימין תמימים רבים התפתו להאמין שהיא אכן מסוגלת לכך. כשממשלת נתניהו והימין הדתי קמה על חורבותיה, אנשי שמאל ומרכז תמימים נתקפו חרדת דיקטטורה. התבהלה הייתה גדולה עשרת מונים ממזימות הממשלה, מוגזמת באופן מעריכי, אך כאמור לעיל מתודלקת היטב.

כבר בעצרת השלישית הופעלה תוכנית מיסוך מזהירה: המפגינים צוידו בדגלי ישראל. איש לא יכול עוד להטיל רבב בפטריוטיות שלהם. אפילו מיזם הרילוקיישן של הרופאים וההייטקיסטים שביניהם הצטייר כמעשה פטריוטי

"יום שחור המבשר עתיד מבהיל", הלמה כותרת כלכליסט אחרי ששניים מחוקי הרפורמה עברו בקריאה ראשונה (21.2). "דמוקרטיה תחת מתקפה", דיווחה באותו יום הכותרת המקבילה בידיעות אחרונות. "תוך שבועות נהיה בדיקטטורה", התנבא אהוד ברק (23.2). אהרן ברק דיבר בחדשות 12 ו־13 על אפשרות שיתבקש "לעמוד בפני כיתת יורים" (7.1). "נתניהו הושיט לעמו אגרוף, יש להתייחס אליו כראש ממשלה מסוכן ולא לגיטימי", קבע הפרשן הפוליטי של הארץ יוסי ורטר (25.2). אחת מקבוצות הטלגרם הדיסקרטיות של המחאה כינתה עצמה "הוורד הלבן", על שם התארגנות סטודנטים שנעצרו והומתו בידי הגסטפו ב־1943. סדרת כתבות של כאן 11 על הנעשה בהונגריה ובפולין של ימינו, תוך השוואה ברורה לנעשה כאן, זכתה לכתובית "דמוקרטיה. סוף".

סולתו ושמנו של המחנה הליברלי השתכנע ונחרד. באמת ובתמים נחרד. אלברט איינשטיין אבחן את התופעה הפסיכו־פוליטית הזו במאה שעברה. ב־1932 הוא כתב לידידו זיגמונד פרויד: "ניסיון חיי לימד אותי שדווקא אלה המכונים 'האינטליגנציה' הם שנוטים להיענות להסתות קולקטיביות הרות אסון, משום שהאינטלקטואל לא מתהווה באופן בלתי אמצעי מהחוויה, כי אם בדרך הקלה, באמצעות המילה הכתובה".

במילים אחרות, עכשוויות: האינטלקטואל מאמין יותר לעיתונים, לרדיו ולטלוויזיה מאשר למה שרואות עיניו בחוץ. חופש הביטוי בישראל אומנם לא נפגע כהוא זה בתשפ"ג, המונים הפגינו כאוות נפשם ואיש מראשי המחאה לא נעצר ליותר משעה קלה, אבל אינספור אנשים רציניים האמינו שהדיקטטורה כבר כאן. אלמלא האמינו לא היה טעם להשיק הקיץ את הקמפיין המטורלל נגד קיצוץ עילת הסבירות, ולפרסם מודעה שבה נטען כי "בלי עילת סבירות יואב קיש יחייב את ילדינו להניח כל בוקר תפילין בבית הספר". שקמה ברסלר עשתה לה לייק.

האם גם ראשי המחאה עצמם, מקהילי ההמונים בקפלן, נתקפו חרדת אמת בגלל הרפורמה? מותר לפקפק בכך. בוגי יעלון, דן חלוץ, אהוד ברק ושאר ראשי מערכת הביטחון לשעבר נקטו רטוריקה היסטרית דומה גם בעת הפגנות בלפור. לכן מותר לחשוד באותנטיות של התבהלה השנה ולהרהר בקול באפשרות שהם שוב זייפו תחושת חירום. הפעילים הצעירים יותר וידועים פחות כיכבו בחלקם גם במחאה נגד "שוד הגז" ונגד מנדלבליט. ברסלר, לדוגמה, צברה בולטות תקשורתית עוד בהפגנות בלפור נגד סגרי הקורונה. ידיעה עיתונאית מלפני שלוש שנים מאזכרת אותה בנשימה אחת עם התרעה שהסגר השני דומה לאירועי קדם מלחמת יום הכיפורים ("ממחדל 73' למחדל 2020"), ממש כמו סגנון ההתרעות הנוכחי של ה"אחים לנשק". ברסלר הכריזה אז שמדיניות הקורונה של נתניהו היא "בבחינת הנפת חרב מעל ראשה של הדמוקרטיה הישראלית, זוהי באמת עת חירום" (25.7.20). בריאיון לכאן 11 טענה כי השבתת בתי המשפט בגלל המגפה היא מזימה לסיכול המשפט נגד ראש הממשלה. שר המשפטים דאז, ניסנקורן, נחשד על ידי קבוצת ברסלר בשיתוף פעולה. "כל מי שחושב שניסנקורן נותן יד לחיסול הדמוקרטיה, שיכתוב לו את דעתו", נכתב אז בוואטסאפ של הקבוצה. אגב, לפני שבועיים ניסנקורן נאם בקפלן.

ברסלר ועמיתיה הפכו השנה לראשי האופוזיציה האמיתיים. הם קבעו את גובה הלהבות. על פיהם נשק דבר, והפה היה חסר רסן. מעולם לא נצפתה ונשמעה בישראל תנועת מחאה כה בוטה. לא רק על הממשלה היא שפכה אש וגופרית, אלא על כל מי שהעז לנקוט מהלכי גישור. אחרי שהמתווך הבכיר פרופ' יובל אלבשן התראיין בוקר אחד לרדיו חרדי והביע דאגה מפני השלכות הכנעתה המוחלטת של הממשלה בידי המפגינים, ברסלר צייצה שאלבשן "מודאג בצדק. אנחנו ננצח, וכל הזבל הפשיסטי המטונף שהוא טפל עלינו בריאיון המסית יפסיד גם" (23.2). גם לנשיא המתווך הרצוג היא לא העניקה הנחה. "כל דיקטטור צריך לידו נשיא נוח", עלבה בו (22.5). הצעת הידברות מעורפלת של בני גנץ חילצה ממנה השוואה לעידן ההיטלראי. "משאיר אפילו את צ׳מברליין מאחור" (17.7), כתבה עליו. לפני שבוע אמרה על בן־גביר וסמוטריץ' ש"אסור לדבר עם נאצים". עמיתה, רועי נוימן, קרא למתן כהנא "סתום את הפה והמקלדת", אחרי שכהנא הציע לנאום בקפלן כדי להמליץ על הגעה להסכמות (21.8).

באווירה שכזו לא נותר סיכוי לפשרה. הדרג הפוליטי נכבל בידי דרג קפלן ודובריו. "מי שיושיט לאנשים האלה יד הוא בחזקת פושע מלחמה", כך נחתם המאמר המרכזי בהארץ ב־23 בפברואר. פושע המלחמה היה כמובן נתניהו, שהציע הידברות.

אף על פי כן, הנשיא הרצוג הכריז שהוא ממשיך להושיט יד לכולם. בערבו של יום רביעי 15 במרץ, יום סגירתם השבועי של רוב מוספי העיתון שלנו, שוחר הפשרה, נטלתי הפוגה קצרה ממשימת העריכה והתיישבתי לצפות בשידור החי מבית הנשיא. כמו כל בית ישראל לא ידעתי מה הרצוג עומד להציע. ידעתי רק שהוא נועץ בטובי המגשרים מכל הצדדים וכמובן בצדדים עצמם, והנחתי שהיא תהיה הרע במיעוטו או הטוב במירעו. נערכתי כבר נפשית לכתיבת טור שימליץ על קבלתה, גם אם היא תכאיב לקוראים רבים. אבל כשהרצוג התייצב בפני המצלמות והציג את "מתווה העם" שלו, נעתקו ממני נימוקי ההמלצה. במקומם כתבתי בעיתון ש"כבוד הנשיא התנהל כמתווך בינלאומי שנקרא לגשר בין הישראלים לפלסטינים במחלוקת על מזרח ירושלים, וברגע המכריע הציג לישראל תביעה לוותר גם על מערב העיר. הצעתו מנציחה את ההרכב ההומוגני־כמעט של בית המשפט העליון, ומאפשרת לשופטים להמשיך בתעלולי ההתגברות על הכרעות הכנסת".

כוונותיו של הנשיא היו טובות. הוא שוחר שלום בית. אבל באווירת הסגידה התקשורתית לתופעת קפלן וההתיישרות של גנץ ולפיד עם חזית הסירוב הברסלרית, נראה שחשש להציג פשרה של ממש. הפגנות מוצ"ש התנהלו במשך שבועות רבים גם מול מעונו. הוא העריך שאם יבוא כברת דרך גדולה מדי לקראת הממשלה, השמאל יאשים אותו בכניעה ובבגידה. איש בקי מאוד ומעורב מאוד בהוויה שקדמה לנאום הרצוג, לא בדיוק חסיד רפורמה, אמר לי עוד באותו ערב שהמתווה הנשיאותי הוא אסון.

10. ענן בצוּרת אקורדיון

בסוף חודש מרץ, אחרי ליל הבלהות של איוולת פיטורי יואב גלנט וביטול הפיטורים, נפתחו בכל זאת שיחות שלום בבית הנשיא. הממשלה הכריזה על השעיית חקיקתה של הרפורמה, שחלק ממנה כבר צלח כאמור את משוכת הקריאה הראשונה בכנסת עוד ב־20 בפברואר. "לילה גדול ויום גדול", צייץ אז נתניהו ציוץ מופרך. באופוזיציה ובקפלן הזהירו שהקואליציה תנצל את השיחות כדי לבצע בקרוב מחטף של העברת הרפורמה בקריאה שנייה ושלישית, עוד הפחדה שכידוע לא התממשה אך סיפקה הצדקה להמשך ההפגנות ולהעכרת האווירה. ערב פסח הופצו 50 אלף עותקים של הגדת כרומו מטעם מטה המאבק, ובה בין השאר הפנינה הבאה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ונבקש לעתור לבג"ץ שבארץ הפרעונים ולבקשו לשחררנו מעבדותנו ולהפכנו לבני חורין". עם ישראל התבקש לשמור כיסא פנוי "לשבויים, הנעדרים, הפליטים, הגולים ואסירי המצפון".

המחאה נמשכה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבית העלמין בבאר־שבע ובטקס סיום קורס טיס בחיל האוויר. שלמה ארצי ויתר ביהירות ובפחדנות על פרס ישראל. מקהלת "בושה, בושה" המשיכה לשמש פסקול של אירועים בהשתתפות שרי ימין וח"כים מהליכוד. מרוב דקלום לא ניתנה אף פעם הדעת על ההיגיון שלה: מה בעצם הבושה בשאיפה לתקן את מערכת המשפט? האם יריב לוין או שמחה רוטמן צריכים להתבייש עד עמקי נשמתם רק מפני שהצעת התיקון שלהם שונה מדעתם של מניפי הדגלים וזוקפי האגרוף? זו הצעה מושחתת? ודאי שלא, אבל לוין ורוטמן היו אמורים לשקול בשלב מוקדם בהרבה את היתכנות הרפורמה בנסיבות העכשוויות, וכמובן גם נתניהו, שתקופת כהונתו השישית עומדת בסימן קריסה.

כבר בפברואר היה ברור שממשלת נתניהו השישית חסרת יכולת וכישרון לנצח את כוחות קפלן. היא נקלעה למארב קטלני שלא הותיר לה סיכוי להסתערות, רק לשיפור עמדות לאחור. כך נוהגים מפקדים אחראיים במצבים שאינם מחייבים קרב עד הכדור האחרון. לא כל גבעה בקו האש היא מצדה או תל־חי, לפעמים היא רק לטרון. כשאין ברירה מוותרים על הסתערות נוספת ומנסים לחזור בעתיד באופן מושכל ומאובטח יותר. חבל להסתער שוב כשכל כך הרבה חללים מוטלים עדיין בשדה המערכה ופצועים רבים זועקים לעזרה: הפגיעה בכלכלה, עליית אגם השנאה הפנימית על גדותיו, הסרבנות בצה"ל וההקצנה הפרדוקסלית של המרכז הישראלי, אשר יישר השנה קו עם המיליטנטים הוותיקים בשמאל, סרבני השלום בין יהודים ליהודים.

לפי סימנים רבים, נתניהו רצה לעצור עוד לפני קיצוץ עילת הסבירות. כמובן גם גלנט. הזרז העיקרי להמשך תנופת החקיקה היה השימוש שעשתה תנועת המחאה בנשק יום הדין שלה: מבצע הסרבנות. בקואליציה חששו שעצירה עכשיו תהיה כניעה למרד צבאי, סוף הדמוקרטיה באמת. בכל זאת, לקראת ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית על קיצוץ הסבירות התנהלה התדיינות נמרצת על ריכוך החוק או על דחיית תחולתו בחודשים אחדים. מתווכים חרוצים הגישו הצעות פשרה הגיוניות, שיכלו להקטין את מפלס החרדות במרחב האופוזיציוני ולהעניק פיצוי מסוים לחסידי הרפורמה. אבל ההתנגדות העיקשת של לוין מצד אחד, וגרירת הרגליים של גנץ מצד שני, סיכלו אותה.

תומך מפתיע בפשרה היה דווקא יאיר לפיד. דווקא הוא אזר עוז באותה נקודת זמן, שיא הרתיחה, לסטות מההנחיות של כוחות קפלן. גנץ לא אזר. מנהיג המפלגה שגרפה הון עתק פוליטי ממהומות השנה, בזכות דימויו כמבוגר אחראי וכהבטחה לריפוי לאומי, לא תרם את חלקו לריפוי. הוא הציב לממשלה דרישה משפילה: הכרזה על עצירת החקיקה לאורך כל ימי כהונתה של הכנסת הנוכחית. קודם לכן הכריז עם לפיד על פרישה משותפת משיחות השלום בבית הנשיא. כרגיל, שניהם הפנו אצבע מאשימה לעבר נתניהו, אף שבאותו מקרה הוא היה חף מאשמה. טלי גוטליב הבלתי נשלטת הפרה את המשמעת הקואליציונית כשהציגה את מועמדותה לוועדה לבחירת שופטים, וראש הממשלה נאלץ להשתמש בסעיף תקנון נשכח כדי לדחות בחודש את בחירת נציג הקואליציה לוועדה, לא כדי להוליך שולל את האופוזיציה.

המועמדת היחידה שנבחרה בהצבעה החשאית בכנסת הייתה קארין אלהרר מיש עתיד, אבל גנץ ולפיד תיארו את האירוע כעוד מעשה נכלולי של נתניהו, ויצאו בטריקה מהשיחות. כשהתחרטו כעבור שבועות ספורים, היה כבר מאוחר. בלי שיחות בבית הנשיא לא נותרה עוד אמתלה רשמית לדחיית החקיקה של קיצוץ הסבירות, והיא עברה ברוב מוחץ של 64 ח"כים. בין 27,655 ההסתייגויות הטרחניות של האופוזיציה לחוק לא נמצאה אחת שיכלה לשמש עוגן הצלה לאומי ברגע האחרון, כי האופוזיציה רצתה להטריל, לא להתפשר. בהסתייגות מספר 2091 נאמר ש"בסעיף 2, אחרי המילים 'בענייני שפיטה', יבוא 'ובענייני שמיטה'"; בהסתייגות 2090 – "במקום 'ענייני שפיטה' יבוא 'בענייני ענן בצורת אקורדיון'".

11. "עלילת הסבירות"

לקראת סוף השבוע הראשון של חודש אלול, אחרי דעיכת גל החום הנורא של יולי־אוגוסט, הלכתי להופעה בבריכת הסולטן. לא ערב סליחות, ערב עם חבורת "זהו זה". אני מחבב את חמשת השמאלנים הקשישים, גאוני ההצחקה, שיודעים לשיר כל כך יפה. נראה לי שהם התרגשו באמת מול הקהל הירושלמי העצום שהתיישב מולם. אילו הייתה זו הפגנה נגד הרפורמה המשפטית, הטלוויזיה הייתה מדווחת על רבבות, אך הפעם היה אפשר לדעת בדיוק לפי הכרטיסים – ששת אלפים. המון, אבל לא יותר מששת אסיכום שנהלפים. אחד מהם, שופט עליון בדימוס, הסכים איתי בתום המופע שהמערכון על הרפורמה – "עלילת הסבירות" – היה הוגן עם כל הצדדים. דבל'ה גליקמן העיר לקול תשואות הקהל שזה באמת לא סביר שיהיה ביקוש כה גדול בארץ להופעה של אנשים בני 70, אבל עובדה שיש. הומור עצמי והומור בכלל הוא אחד המצרכים שהכי חסרו פה השנה. אלמלא זה היה עצוב כל כך, היה אפשר לצחוק על הקביעה שישראל היא כבר דיקטטורה או שלא יהיו בה עוד בחירות, ומצד שני גם על המחשבה שאם הרפורמה לא תעבור אין עוד טעם בניצחון ימני בבחירות, והכול אבוד.

בשנת תשפ"ד נזדקק לנס כדי למנוע את המשך המרוץ הלאומי אל תהום ההתנגשות. כוחות קפלן משתוקקים שבג"ץ יבטל את חוקי היסוד החדשים, ושדולת הרפורמה הימנית מסרבת להרפות משאריות התוכנית המקורית שלה ומתעקשת להתמקד דווקא באתגר שהיא אינה מסוגלת להגשים. נתניהו הגדיר את סוף נובמבר כתאריך יעד לפשרה, ובימי תשפ"ג האחרונים נראה היה שהוא אכן מתאמץ להשיג אותה חרף ההתנגדות מבית והסרבנות מבחוץ. מן הסתם לא שם לב שסוף נובמבר יחול הפעם בי"ז כסלו, יום השנה ה־76 להחלטת האו"ם על הקמת מדינה עברית בארץ ישראל הן לפי הלוח העברי והן לפי הלוח הלועזי. מדי 19 שנה שני הלוחות מצטלבים, והשנה תתרחש ההצטלבות הרביעית. אם תושג בינתיים פשרה זו תהיה סיבה לריקודים ברחובות, כמו בכ"ט בנובמבר המקורי, אמן.