יותר מ-3,000 קילומטרים מפרידים בין מקום הולדתו של סמל מקסים מולצ'נוב ז"ל בחרקיב שבאוקראינה למחסום מכבים. פחות מארבעה קילומטרים מפרידים בין מקום מגוריי במודיעין למחסום הזה. בימי קול שופר ונעימת הסליחות של אלול תשפ"ג, הפער הבלתי נתפס הזה באומדן המרחק הגאוגרפי נסגר לחלוטין. בדם ובדמעות. באופן טרגי וכואב. מקסים, חייל בודד שעלה לבדו לישראל בגיל 14 בפרויקט נעל"ה, נרצח בפיגוע דריסה סמוך למחסום בדרכו ליום גיבוש במודיעין יחד עם חבריו לגדוד 411 בחיל התותחנים.
בעומדי עם עוד אלפים רבים שלא הכירו את מקסים אך ליוו אותו בדרכו האחרונה, תהיתי מה אנחנו יודעים עליו במבחני ההגדרות וההשתייכות שיצקו במסרקות של ברזל אנשי הקצוות שמובילים את השיח הציבורי; כיצד נקטלג אותו בנוסחאות החלוקה הדיכוטומית שמרעילה, מקטבת ומשסעת את החברה שלנו; איזו תווית ממיינת וחד-ערכית נדע להדביק לו בעולם ה"הכול או לא כלום" של מרחבי הציוצים בטוויטר והפוסטים בפייסבוק, השוצפים שטנה ומחלוקת. בארון ה"לנו אתה אם לצרינו" שנגרי השנאה התהומית עמלו לבנות, מה המגירה היחידה שהיו מסכימים שיהיה בה מקום למקסים? בדרישה התוקפנית שמעמידים בפנינו הורסי הגשרים ומחריבי עוגני היחד שלנו, לבחור רק צד אחד משניים אפשריים, באיזה צד בחר? האם מקסים השתייך לישראל הראשונה או השנייה? האם היה ביביסט נלהב או רל"ביסט מושבע? האם תמך בכל ליבו ברפורמה המשפטית או התנגד נחרצות למהפכה המשטרית? האם השתייך ל"ישראל" או שמא ל"יהודה"?
אז הנה תמצית ממה שבאמת חשוב לדעת על סמל מקסים מולצ'נוב: על קירות הגן שלו בחרקיב לא היו תלויות תמונות של נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל שלנו, ולמרות זאת הוא קיבל החלטה נדירה ואמיצה לעלות לישראל לבדו, כנער צעיר חדור בתחושה ציונית עמוקה. בילדותו באוקראינה כנראה לא קרא את "מכתבי יוני" ולא גדל על ברכי מעשה הגבורה של רועי קליין בבינת-ג'בל במלחמת לבנון השנייה, ועדיין משהושלם תהליך העלייה שלו הוא התגייס לצה"ל ב-2022 לשירות תובעני ומשמעותי, כחייל קרבי בחיל התותחנים. בעת גיוסו בבקו"ם הצטרף למאגר הלאומי לתורמי מח עצם של "עזר מציון", וכמה חודשים לאחר מכן נמצא מתאים לתרומה כזו. לאחר שקיבל אישור ממפקדיו, נרתם בשמחה לתרומה שהצילה את חייו של ילד בן 12 שלא הכיר. חייל וג'נטלמן, לוחם ואציל נפש, מופת והשראה לערבות הדדית, אנושיות, נתינה, אהבת מולדת, מסירות והקרבה.
פעם, לא מזמן, מה שהיה חשוב כאן הוא לא מה שאתה חושב ומצייץ אלא מה שאתה עושה ומייצג. פעם, לא מזמן, היית נישא על כפיים גם בידי מי שלא חושבים כמוך אבל יודעים להעריך עשייה, התגייסות ותרומה לכלל. אולי כי פעם היה מותר להיות "גם וגם". היה מותר לבחור הרבה מצד אחד וקצת גם מצדדים אחרים. היה מותר להאמין ברעיון ובדרך אבל גם לא להיות משוכנע לגמרי שכל האמת כולה נמצאת רק אצלך. היה מותר לדלג בין המחנות בהתאם לנושא ולשעה, בלי שתוכרז כאויב ובוגד כשאות קין מסומנת על מצחך. היה מותר להיות מורכב, היה מותר להיות באמצע. היה מותר לכבד את מי שחושב אחרת ולנסות לשכנע, לא להתבייש להשתכנע, להקשיב באמת ולנסות להבין. היה מותר להודות בטעות ולהתקדם הלאה. היה מותר להסכים מדי פעם עם יריב אידיאולוגי בלי להרגיש שהוכרעת אפיים ארצה.
האם על דוכן המנצחים בתחרות אנשי השנה תשפ"ג יעמדו אותן דמויות קצה מכאן ומכאן, שפוררו עד דק את הסולידריות הישראלית? אותם אישים שהציתו אש שכילתה כל חלקה טובה בשדה הפלא שקוראים לו מדינת ישראל? שדה שידענו בעבר, עם כל חילוקי הדעות, לחרוש, לזרוע, להשקות ולקצור ביחד? אני מקווה שלא. הבחירה שלי ברורה: איש השנה שלי הוא מקסים מולצ'נוב ז"ל. במסע חייו, הקצרים כל כך לדאבון ליבנו, ובנופלו על משמרתו, הוא מסמן לכולנו מי אנחנו, מה אנחנו ומה משותף לכולנו במקום הזה. נצדיע לו וניזכר בערגה במי היינו פעם, ונדע שלא אבדה תקוותנו שעוד נשוב להיות.
