מסתיימת שנה שנרצה לשכוח. שלושה רבעים מהציבור סבורים שבמהלך השנה האחרונה השתנה לרעה מצבה של המדינה. רוב גדול ממצביעי הקואליציה (61%) ורוב ענק ממצביעי האופוזיציה (93%) סבורים כך (סקר "כאן חדשות"). לכן, כמדי שנה, אך הפעם בעוצמה גדולה יותר, נאחל איש לרעהו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
אבל, יש להודות, שהאמירה האופטימית והמנחמת היא חלולה מבחינת תוכנה. מדוע שעצם חלוף הקידומת בלוח השנה ישפיע על המציאות? אדרבה, ההסתברות היא שהקרשנדו הרע התוקף אותנו – עדיין לפנינו. הצנטריפוגות המרחיקות בין שבטי ישראל, עד כדי קריאה להיפרדות, אינן מראות סימנים של האטה.
כדי שהרוח הרעה של תשפ"ג לא תהפוך בתשפ"ד לסוּפה מכלה של העתיד הישראלי, נדרשת פעולה הנשענת על מסגור נכון של המתרחש. הרב סולובייצ'יק הציע, לפני יותר מיובל שנים, מסגור כזה. הוא הבחין בין שתי בריתות המאפיינות אותנו: ברית ייעוד, המתייצבת מאחורי תמונת עתיד חזוני משותף (כפי שהוצע בהר סיני), וברית גורל, שבנויה על זיהוי ושייכות, המלכדת פרטים לכלל אחד (כפי שהתרחש ביציאת מצרים).
האם מתקיימת בישראל ברית ייעוד? רוב הישראלים מתייצבים מאחורי הגדרתה הזהותית של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית", אך הם חלוקים ביניהם באשר למשמעות ההגדרה. ביחס ליהדותה של המדינה יש המדגישים את הדמוגרפיה – מדינה של יהודים; יש המדגישים את הלאום – מדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית; יש המדגישים את התרבות – רק כאן פורחת התרבות העברית; ויש המדגישים את הדת והשפעתה על המרחב הציבורי. אנחנו חלוקים גם באשר למשמעות היותנו מדינה דמוקרטית – יש המדגישים את ההיבט הפורמלי של בחירות ופרוצדורות, יש המדגישים את המחויבות לעולם ערכים ולתרבות מסוימת, ויש הסבורים שהדמוקרטיה מחייבת ויתור על כל היבט פרטיקולרי־יהודי בתפקוד המדינה.
לעיתים המחלוקת על ברית הייעוד בישראל מדוכאת ("כור היתוך"), לעיתים היא נחגגת ("רב־תרבותיות"), ולעיתים נדמה שהיא שוככת ("תופעות רצף"). כך או כך, המחלוקת מזינה את תוגת הישראליות, כיוון שאף אחת מהקבוצות איננה מצליחה לממש את הייעוד הראוי בעיניה "עד הסוף". לצד זאת, המחלוקת מזינה גם את החיוניות הישראלית, ובזכותה החיים כאן מרתקים ומתגמלים.
ומה באשר לברית הגורל? תולדות הלאומיות המודרנית מלמדות שהקמתן של מדינות לאום לוותה בדרך כלל במלחמות א(זר)חים. בארה"ב, למשל, נספו יותר מ־600 אלף חיילים במלחמת הצפון והדרום. התנועה הציונית היא מקרה חריג: הצלחנו להקים את מדינת ישראל ללא שפיכות דמים רבתי בין אחים (היו, כמובן, סזון ואלטלנה). זכינו לכך משום שנשענו על ברית גורל יציבה.
ברית הגורל היא המתכון הסודי שבאמצעותו מדינת ישראל הפכה להצלחה פנומנלית, על אף המחלוקת על הייעוד. פעם אחר פעם התגייסנו לפעולה משותפת מתוך סולידריות עמוקה ובלתי מותנית. ברית הגורל הניעה את התנועה הציונית מהיווסדה; את החלוצים; את ה"יישוב"; את ההקרבה הבלתי נתפסת במלחמת העצמאות; את שיבת ציון; את קליטת גלי העלייה המסיביים – מאירופה החרבה, מארצות ערב העוינות, מרוסיה המתמוטטת, מאתיופיה הרעבה ללחם. ברית הגורל היא שאפשרה את בניית עולם התורה שאבד בשואה, ואת חידוש התרבות העברית שנאלמה בגלות. ברית הגורל היא מנוע ההפעלה שאפשר לעם שרידי חרב להפוך למעצמה ביטחונית, כלכלית ומדעית.
השינוי הדרמטי של תשפ"ג הוא שלראשונה בתולדותינו ניכר כי המחלוקת על הייעוד מזעזעת את ברית הגורל ובוקעת בה סדקים. שיח שנאה והורדת ידיים חווינו גם בעבר; החידוש המפחיד הוא באירועים טקטוניים, אסטרטגיים, החותרים תחת ברית הגורל.
כבר מכינוס הקונגרס הציוני הראשון היה ברור שהתנועה הציונית היא תנועה דמוקרטית. לפיכך שאלת אופייה המשטרי של המדינה, כשהוקמה, כלל לא התעוררה. אך מה שהיה ברור מאליו עד לשנה האחרונה, הפך למעורער ונתון במחלוקת. רבים מהישראלים מפקפקים בדבר עתידה של ישראל כדמוקרטיה. מחנה המרכז והשמאל מציג את התביעה לדמוקרטיה כנושא מרכזי במחאה, מכיוון שלדעתו השלטון הנוכחי מבקש לשנות את אופי המשטר. חלקים ממחנה הימין ומהציבור החרדי סבורים שללא רפורמה משפטית מקיפה, ישראל נשלטת על ידי שופטים וזו איננה דמוקרטיה. כך או כך, הולכת ומשתרשת תפיסה שמפקפקת בשאלה אם מדינת ישראל תמשיך להתנהל כדמוקרטיה.
הפקפוק הזה חותר תחת היכולת להכיל את השונות בינינו. כללים דמוקרטיים הם חגורת הביטחון שכולנו חגורים בה במסע הישראלי. הם קובעים הסכמות באשר למגבלות המוטלות על הכוח השלטוני ובאשר לדרכי חלוקת הכוח בין הרשויות, ומספקים הגנה על זכויות המיעוטים והאדם. בתשפ"ג התרבו הישראלים שחשים שהחגורה הוסרה, ושהמסע הישראלי מגביר מהירות באופן שמסכן אותם. הישראלים חווים קפיצה אל הלא־נודע. הפקפוק בעתיד הדמוקרטי פוער בור ענק של אי־ודאות בדבר ברית הגורל, והיא עלולה להתמוטט אל תוכו.
כתולדה מכך, עוברת בחלקים ממחנה השמאל והמרכז רוח עוועים של סרבנות לשרת בצה"ל. ראשים לשעבר במערכות הביטחון קוראים לפקודיהם להתנות את שירותם בהחלטות פוליטיות שהם מבקשים לכפות על רשויות השלטון. בה בעת, עוברת בחלקים ממחנה הימין רוח עוועים שמבקשת להכין את הקרקע לסרבנות לציית לפסיקות עתידיות של בית המשפט, שהוא הזרוע השלטונית המופקדת על פרשנות החוק. מנהיגים פוליטיים מאיימים על בית המשפט "שלא יעז" לפסוק בניגוד להעדפותיהם. אלו גם אלו ביטויים לתהליך מפחיד של פעירת סדקים בברית הגורל בישראל.
יש לקוות שנוכח קריאת ההשכמה המפחידה שקיבלנו בתשפ"ג, יתגבש בישראל מחנה מרכז גדול שישכיל להתייצב מאחורי ברית ייעוד ישראלית מקיפה ברוח מגילת העצמאות. אבל כדי ש"תחל שנה וברכותיה", עלינו לפעול באופן מיידי לשיקום ברית הגורל. אבן הראשה הוא חידוש האמון בעתיד הדמוקרטי שלנו, ולשם כך נדרשת הסכמה על כללי המשחק הישראלי. הסדרים חוקתיים, מעין "חוקה רזה", שימצבו את חלוקת הכוח בין רשויות השלטון תוך הפרדה ואיזון ביניהן, הם התרופה המיידית הנדרשת. הם יבטיחו לכל המיעוטים – וכל אחד מאיתנו הוא מיעוט פוטנציאלי – שלא יידרסו על ידי הרוב. הם ישככו את אי הוודאות ויאפשרו לנו להמשיך לנהל את המחלוקת על הייעוד ולהתקדם לקראת הסכמות לגביה, מתוך שותפות גורל.
מה הם סיכויי ההצלחה לחידוש ברית הגורל? יש המשווים אותנו ללבנון השסועה. הם שוגים: לבנון היא מדינה מומצאת, מלאכותית, שקובצו לתוכה עמים, דתות וגזעים. מנגד, ישראל היא בית אין־בלתו לקבוצה לאומית אחת (לצד היותה מדינת האזרחות של בני לאומים נוספים); קהילת זיכרון שחולקת היסטוריה מפוארת וייחודית בתולדות האנושות; שנשענת על מצע עשיר של תרבות, לשון ומסורת. ברית הגורל חזרה ונצרבה בימי הורינו ובימי חיינו באסון השואה ובנס התקומה.
כל אלו הם משאבים אדירים שיאפשרו לנו לחדש את הלכידות הפנימית. אם נשכיל לחגור את עצמנו בהסכמות משטריות המקובלות בדמוקרטיה הליברלית, יתאפשר לנו לקומם את ברית הגורל ונוכל לברך, בכל זאת, איש את רעהו: "תחל שנה וברכותיה".
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' למשפטים (אמריטוס) באוניברסיטת בר־אילן
