באחד מימי השנה לציון רצח רבין פרסמה העיתונאית והסופרת שהרה בלאו מאמר תחת הכותרת "רבין מת – החצאית התקצרה". היא מתארת שם את הרגע שבו התחילה להידמות חיצונית למגזר החילוני ולהיטמע בתוכו: "בנובמבר 1995 החצאית הארוכה שלי טאטאה את המרצפות. בנובמבר 2005 החצאית שלי מגיעה בקושי לברכיים", כתבה בלאו, "בנובמבר 1995 אישה אחת צעקה לי 'רוצחים כולכם!' כשהילכתי כמו צל ליד אוניברסיטת בר־אילן. בנובמבר 2005 אני יושבת בבתי קפה בתל־אביב, חושבת שמכירה את כל סוגי הקפה בעולם".
גם אצלי החצאית התקצרה באותה שנה, באביב 2005, כשחזרתי מהלימודים באוניברסיטה ועברתי סמוך להפגנה נגד ההתנתקות. אחד השוטרים היה בטוח שאני חלק מההמון המשולהב ועיכב אותי ליד הניידת. לא עזרו כל הסבריי – מבחינתו החצאית הארוכה הסגירה את כוונותיי הזדוניות. מולנו צפרו נהגים עם מבטים עוינים. "אמן שיפנו אתכם", צעק אחד.
באותו יום הבנתי שהעם לא איתי. שאין לו סנטימנטים אליי וגם לא למפעל ההתיישבות. ואחרי ההתנתקות, בלי להתכוון יותר מדי, התחלתי בפינוי מסוג אחר והתחלתי להשיל סנטימטרים. החצאית התקצרה, כיסוי הראש ירד. אולי אם איראה דומה יותר לשמאל החילוני, חשבתי, הוא ישנו את דעתו עליי.
גם בסקטורים האדוקים יותר היו מי שהבינו שחייבים "להתנחל בלבבות". אנשי עמותת ראש יהודי הרחיבו משמעותית את מפעל הגרעינים התורניים, למשל. "נהרוג את ההתנתקות הבאה כשהיא עוד קטנה", הם אמרו. ובאמת, 13 שנים אחרי, ההתיישבות ביו"ש הפכה לעובדה כמעט מוגמרת עם תמיכה לאומית רחבה, עד שאפילו בחוגי השמאל כבר לא מדברים יותר על נסיגה כוללת ומשנים כיוון ל"שמירה על גושי ההתיישבות".
אבל נדמה שהימין הדתי נתקע קצת בדרך. כלומר, הוא בהחלט עשה כמה צעדים קדימה לכיוון התקשורת, הפוליטיקה והצבא, אבל אחרי הזירה התרבותית הוא עדיין רץ ומתנשף.
המחשבה היחידה שעלתה בראשי אחרי הפגנות הלהט"בים בתחילת השבוע היא שאם רק היינו קצת יותר מאורגנים כמוהם, לא רואים בעיניים כמוהם ודואגים להציב אנשי מפתח במקומות הנכונים כמוהם – אולי לא הייתה התנתקות.
אידיאולוגיה בצד רגע, האופן שבו קהילה כל כך קטנה מצליחה לייצר כמויות של שיח ואמפתיה למצבה במדינה סופר־מסורתית ושמרנית הוא מרשים, על גבול הניסי. גם אלו שהתנגדו לפונדקאות עבור להט"בים טרחו לסייג את בחירתם בהפגנת אמפתיה עמוקה למצבם.
אפשר לזהות כמה החלטות חכמות באסטרטגיית המאבק שלהם. ראשית כול, למרות שיש בתוך הקהילה אנשים שמתנגדים לפונדקאות מכל סוג, הייתה להם החוכמה לשים את המחלוקות בצד ולהציג חזית אחידה. שנית – הם ייצרו במשך חודשים ארוכים לובי שגרם לחברות הגדולות במשק לחשוש מפני תיוגן כחשוכות. לפי הפרסומים, הם גם העלו דרגה ושלחו איומים טלפוניים לחלק מהחברות שיסרבו לתמוך בעובדיהן השובתים. שלישית – הומוסקסואלים נמצאים בכל מקום בהתאם לאחוזם באוכלוסייה, אבל חלק מהמחקרים נוטים לייחס להם התעניינות ונוכחות מוגברת במקצועות אומנותיים, תעשיית הבידור ומקצועות בעלי אוריינטציה חברתי. לא מקרי, אם כן, שהמוסדות הללו כל כך נרתמו למענם.
והאחרונה היא התחושה שגם אם כקהילה הם יכולים להיות מעט אגרסיביים ברשתות החברתיות, כאשר פוגשים להט"ב פנים מול פנים החוויה בדרך כלל שונה. משנתו סדורה, לרוב הוא ידבר בנעימות ויש לו תשובה מוכנה (עם נתונים ואחוזים) לכל שאלה מתקילה. כל הומו הוא שגריר. כל טרנסג'נדר הוא שליח.
אולי הגיע הזמן שכמו הלהט"בים, נבין שלא מספיק לצמוח רק בתוך אזורי הנוחות שלנו. זה נחמד שנפתחנו לעולם האמנות והתיאטרון אבל זה לא שווה הרבה אם אנחנו לומדים במכללות ובמכונים דתיים וממשיכים ליצור רק בתוך החממות המגזריות. אין בכך שום תועלת אם לא רואים את השחקנים האלו אחר כך על המסך הקטן בפריים טיים. אנחנו צריכים שגרירים בהבימה, לא רק במתנ"ס השכונתי. אנחנו צריכים אותם בהפקות המקור של הזכייניות, בביאנלות, אצל יורם לוינשטיין, על מגרשי הספורט, במחלקת העיצובים של קסטרו ובוועדות שמחליטות על תקציבי קרנות הקולנוע.
במקום לתקוף את הלהט"בים – בואו נלמד מהם קצת. בואו נתבונן במהירות שבה הם הפכו מאנדרדוגים למובילי אג'נדה. מצעד הגאווה שלהם הפך לאחד הפסטיבלים הכי נחשבים באירופה, ובעוד כמה שנים, תרשו לי להמר, יהיו כאן נישואי להט"ב וגם פונדקאות. זה קורה כי הלהט"בים מעולם לא נשארו בתוך הקונכייה שלהם. הם פרצו החוצה לכל מקום שבו הרגישו שאפשר לייצר דרכו השפעה. ובעיקר – הם ידעו גם לבחור את המקומות הנכונים.
