הדיון המרתק בבג"ץ ביום שלישי בשאלת חוק הסבירות איננו מבשר טובות. זה היה אירוע מכונן אבל לא דיון מאחד או מחבר, בניגוד למה שציפינו אולי לקבל לקראת ראש השנה. העימותים ברחובות ובכיכרות הערים שהחלו בינואר התנקזו עכשיו אל אולם ג' בבית המשפט העליון. קיבלנו שם ריכוז עוצמתי של המחלוקת הקשה בציבור הישראלי, שבשלב זה של חיי המדינה טרם נמצא לה הפתרון, ולצערי היא עלולה לזלוג ולהטיל צל מעיק גם על השנה הבאה.
מה שהכי מדאיג הוא מדד האיבה בין הצדדים, שמכשיל כל יסוד להתקדמות משותפת או אפילו לפשרה. העימות בתחילת הדיון בין ח"כ שמחה רוטמן לשופטים התפרץ מתוך השנאה שצבר יו"ר ועדת החוקה למערכת המשפט לאורך חייו. אילו היו עומדים שם אישים אחרים מצמרת הליכוד והציונות הדתית – יריב לוין, דודי אמסלם, מירי רגב, בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן־גביר, אולי אפילו ראש הממשלה נתניהו – הטקסטים העוינים כלפי השופטים היו כנראה חריפים אף יותר. למזלנו המזג הנוח של שופטי בג"ץ, שלא נגררו לפרובוקציות של רוטמן וחברו עו"ד אבי סגל, הצליח לשמור על אווירה עניינית ומכובדת, לפחות בפורום הזה.
לא משנה מה תהיה החלטת בג"ץ בעניין חוק הסבירות, היא לא תפתור את הבעיה אלא רק תחריף אותה. אם הנשיאה אסתר חיות וחבריה יחליטו לפסול את החוק, ראשי הקואליציה יידעו לחמם את השטח ולומר למאות אלפי בוחריהם "אמרנו לכם, בג"ץ הזה תמיד נגדנו. הם דואגים רק לשלומם ולכבודם". אם השופטים יחליטו שלא להתערב בחוק היסוד, וצמצום עילת הסבירות יישאר על כנו בספר החוקים שלנו, המחאה תתלהט מחדש. בתוקף הנסיבות, עילת הסבירות הפכה לסמל המלחמה בין תומכי הרפורמה, שבעיניהם בית המשפט משתלט על המדינה, למתנגדיה שרואים בחוק מהלך קריטי להכנעת בית המשפט בידי ראש הממשלה וחבריו, בדרך לדיקטטורה הישראלית החדשה.
הדבר החמור ביותר שקרה הוא התמוטטות המחויבות ההדדית שתמיד הייתה לנו כלפי המדינה. הטייסים שלא מוכנים להגיע לאימונים וזוכים לתמיכה. הסרבנות הזו מצליחה לשבור את נתיהו
אנחנו כבר בעיצומו של תהליך הרסני, שכמו נחשול המים בלוב, הוא סוחף בדרכו את הכול: הביטחון, הכלכלה, החברה, האקדמיה, יחסי החוץ, הבורסה, תעשיית ההייטק ומה לא. האבן שדרדר יריב לוין בארבעה בינואר, במהלך מסיבת עיתונאים תמוהה אחת שלא נבנתה ולא הוכנה כראוי, רק הלכה ותפסה תאוצה מאז. קשה לשכוח את האירוע האומלל ההוא. לוין הגיע לאולם ירושלים עם שני עוזרים בשעת לילה, זרק את הפצצה הגרעינית שלו ונעלם לתוך המסדרון החשוך. שמחה רוטמן בא אליו בריצה מהירה וחיבק אותו בכל הכוח. "עשרים שנה אני מחכה לרגע הזה", אמר לי רוטמן. כך נראה הרגע שהחל לפרק כאן את הכול.
הדבר החמור ביותר שקרה הוא התמוטטות המחויבות ההדדית שתמיד הייתה לנו כלפי המדינה הזו. יש כאלה שאיבדו את הבושה, הרתיעה או אפילו את ההיסוס לומר שהם בדרך החוצה. מבחינתם, ההגירה מכאן הפכה לגיטימית, והסיבה לגיטימית עוד יותר. אם אנשים היו עוזבים בגלל המצב הביטחוני או אפילו הכלכלי, זה היה נראה קצת רע. היום קבוצות ואנשים איכותיים מדברים על רילוקיישן בגלל האפשרות המעשית שהמדינה מתקרבת לאיבוד הדמוקרטיה, ובכלל זה החופש והשוויון, ובקרב ציבור לא קטן, האמירות הללו מתקבלות במבטי הבנה.
וכאשר המחויבות לא קיימת בגלל החשש מאובדן הדמוקרטיה, אנחנו עלולים להידרדר לקטסטרופה שמלווה גם את אלה שנשארים כאן. בראש הרשימה נמצאים מאות הטייסים והקצינים שלא מוכנים להגיע לאימונים, וזוכים לקולות תמיכה. זה לא קרה בעבר. הסרבנות הזו מצליחה להערכתי לשבור את נתניהו. בהזדמנויות שונות הוא תוקף אותה מדם ליבו, ומזכיר כיצד הוא לא היה מוכן לשמוע על סירוב פקודה או הפסקת התנדבות בימים הקשים של המאבק בהסכמי אוסלו. "אל תעלה את העניין הזה בכלל", ענה אז נתניהו בתשובה לשאלה של העיתונאי איתן עמית מידיעות אחרונות.
רק שההשוואה הזו לא נכונה. אוסלו היה ויכוח מדיני־פוליטי מר בתוך המגרש הדמוקרטי, על סוגיות של שלום וביטחון. אף אחד לא סירב אז פקודה, כמו שאף אחד כמעט לא סירב פקודה כאשר מנחם בגין ואריאל שרון יצאו למלחמת לבנון הראשונה, הנוראה והשנויה במחלוקת, והסתבכו בה עד צוואר. כאן אנחנו בעיצומה של מלחמה על עתיד חיינו וילדינו במדינה הזו, שהוקמה על יסודות דמוקרטיים שמחזיקים אותנו כאן, ועכשיו יש כאלה שרוצים לזעזע אותם וגם מלגלגים בדרך על מגילת העצמאות. נדמה לי שגם נתניהו עצמו לא היה מוכן לחיות במדינה לא דמוקרטית, כמו כל אדם נורמלי אחר.
להציל את המדינה
ביום רביעי השתתף נתניהו בטקס הרמת כוסית במשרדו לרגל השנה החדשה, ואמר: "אני מאחל לכולנו שבשנה הזאת תהיה יותר אחדות בעם, פחות פילוג בתוכנו, וזה מתחיל בזה שאנחנו זוכרים כולנו, או לפחות רובנו, שאנחנו עם אחד, עִם מדינה אחת, עם צבא אחד, עם עבר משותף ועתיד משותף. בדמוקרטיה תמיד יש חילוקי דעות, זה האופי של דמוקרטיה. אבל אם מסכימים להסכים, ניתן להגיע להסכמה. וזאת השאיפה שלנו. אני חושב שזה אפשרי".
ראש הממשלה דיבר גם על השלום עם סעודיה והוסיף כי "יש פה עתיד גדול מאוד, ואם הוא יתממש, הוא יתממש בשנה הזאת. זאת ברכה גדולה מאוד. אנחנו עובדים במרץ למען המדינה שלנו, שיש לה עתיד מזהיר, ואני מקווה שגם שנה נהדרת לפנינו".
נתניהו מבין את המצב היטב, אבל נודד לעולמות אחרים, שלא בהכרח מחוברים למציאות העגומה. אם הוא לא יפעל באותה דרמטיות קיצונית שבה באה לעולם הרפורמה ההרסנית עלינו לרעה, לא צפויה לנו שנה נהדרת אלא שנת עוועים לצערי הרב. מבלי שנתניהו יעמול קשה למען המדינה שלנו, לא יהיה לה עתיד מזהיר, לא תהיה יותר אחדות בעם אלא הרבה יותר פילוג שרק יחריף ויחמיר את המצב. מה נתניהו יכול לעשות? במילה אחת: לעצור. להקפיא מיד את החקיקה עד סוף 2024. ואם הממשלה שלו תתפרק, הוא ידע שהוא משלם על הטעויות שלו, אבל מציל את המדינה.
