השורות הללו נכתבות ביום בריאת העולם לפי המסורת היהודית, רגע לפני העמידה הדוממת ומלאת היראה מול תקיעת השופר שבראש השנה. את ראש השנה חוגגים ביום בריאת האדם, יום הולדת המין האנושי, אך הימים שלפני החג כוחם יפה גם במבט אל מה שקדם לבריאת מיננו. העמידה מלאת הפליאה נוכח הבריאה והקיום היא גרעין הנפש והשיר של האדם מאז פקח את עיניו. ״שהעולם פתאומי״ הוא ניסיון מאופק לחזור אל רגעי הפלא האלה. זהו ספר של התהוות, פקיחת עיניים ומבט עמוק במה שישנו, במוכר כל כך עד שהוא דורש גילוי מחודש.
הספר בנוי מפרגמנטים קצרים שנעדר מהם לגמרי הנושא המתבונן:
שֶׁמֻּקְדָּם בְּחַיֵּינוּ צִפְנוּ בְּשַׂק / שֶׁלְּעִתִּים יֵשׁ לְהַרְכִּין מְעַט אֶת הָרֹאשׁ / שֶׁמָּקוֹם וּמָקוֹם נִפְגְּשׁוּ / שֶׁהֶהָרִים מַעֲלִים אֶת הָאָרֶץ אֶל הַשָּׁמַיִם // שֶׁגּוּף הָאָדָם נִרְאֶה כְּבֶן אַרְבָּעָה עָשָׂר מִלְיַארְד שָׁנָה / שֶׁבְּבִטְנֵנוּ מִבְצַר / שֶׁהַדַּעַת מְנַסָּה לְהִסְתַּדֵּר בְּתוֹךְ הַגּוּף.
כך, בספר שירים שלם הבנוי כולו על ש׳ הסמיכות ומזכיר מעט את צורת הדיבור הילדית, מחזיר המשורר את נקודת הראשוניות לשפה, להתהוות מבט שכולו פליאה בעולם. המילה ״אני״ לא מופיעה בו אפילו פעם אחת ואין בו אפילו בדל של ביוגרפיה, מכיוון שהדובר השירי בו אינו פרטי. אף שיש בתובנותיו עומק של ניסיונו האישי, עיקר כוחו בכך ששיריו נולדים מהתבוננות עמוקה מזו הפרטית, מתוקף היותו אדם.
״שהעולם פתאומי״ הוא ספר שיריו הראשון של האמן גיא סער רוסו, שעד כה עסק בעבודה בחומר וגילוף בעץ. משהו מהגילוף הזה, מהאמן הנוגע בעדינות בקיים ועובד עם החומר שמעניק לו הטבע, קיים בספר שלפנינו. נראה שאין להפריד בין העבודה בחומר והעבודה במילים: סער רוסו מדובב את העץ כדי לגלף ממנו תמונה, וספר שיריו מתחקה אחר השורש העמוק והפועם של החומר האנושי.
הספר דורש קריאה איטית והתבוננות במרווחים שבו. משפטים ספורים נקראים כקלישאתיים (״שֶׁאֶל הָאַהֲבָה נוֹפְלִים", למשל), אך אלה מועטים מאוד לנוכח החוכמה והיופי: ״שֶׁאָנוּ מִין מַעֲנִיקֵי הַשֵּׁם״. וכך, באופן מפתיע, מצאתי ספר שאקח עמי יחד עם מחזור התפילות לראש השנה. ביום של שקט מול קול השופר, ״שהעולם פתאומי״ מחזיר את הקורא בו אל תודעת הפלא שכל מילות האדם הן הניסיון לדובב אותה, אל רגעי הפלא של בראשית.
שֶׁמִּלִּים חוֹלְקוֹת עִמָּנוּ אֶת הַגּוּף / שֶׁקַּרְנֵי הָאוֹר מְקָרְבוֹת אֶת הַדְּבָרִים לְמַעְלָה / שֶׁנּוֹתַר שֶׁקַע אָדָם בַּחוֹל / שֶׁהַצּוּרָה מְעִידָה כִּי כָּךְ הָיָה // שֶׁרוּחַ הָאָדָם יוֹצֶרֶת מְעַרְבּוֹלוֹת אָדָם / שֶׁדּוֹר הַמִּדְבָּר חָלַם עַל נְדִידָה / שֶׁהַיַּבָּשׁוֹת נוֹדְדוֹת עִמָּנוּ / שֶׁכּוֹתְבִים בִּכְדֵי לְגַלּוֹת // שֶׁבִּן רֶגַע הַהֲבָנָה מְשַׁנָּה אֶת שֶׁהָיָה קֹדֶם / שֶׁהַיְּצִירָה שׁוֹאֶלֶת עַל הֱיוֹתְךָ / שֶׁבְּבוֹא הַיָּמִים אֶפְדֶּה אֶת עַצְמִי בְּשִׁיר / שֶׁאָדָם וּמַלְאָךְ דּוֹמִים
