רבים רואים את המחצית הראשונה של המאה העשרים, או לפחות עד שנת 1989, זמן נפילת הקומוניזם והחומה בברלין, כעידן הזהב של ספרות המדע הבדיוני. אייזק אסימוב, פיליפ ק' דיק, ארתור סי קלארק, אורסולה לה־גוון ועוד, נחשבו מעין ענקים חד־פעמיים, הנגזרים מהזמן, המקום והנסיבות, ואי אפשר בכלל להשוות בינם ובין היוצרים הבולטים במאה ה־21 כמו ניל גיימן, טד צ'יאנג, ג'ורג' ר"ר מרטין ועוד. אלא שאנחנו רק בתחילתה של המאה, ובכלל השוואות כאלו הן בעייתיות. יש לא מעט סופרי וסופרות מד"ב ייחודיים ומרתקים, שרק בפרספקטיבה של זמן נבין אולי את איכותם. חלקם כלל לא ראו אור בעברית, ומוכרים בישראל רק לחובבי הז'אנר האדוקים.
דוגמה מובהקת לכך היא הסופרת הקנדית אמילי סנט ג'ון מנדל. את ספרה הראשון פרסמה ב־2009, ומאז הוציאה לאור עוד שישה ספרים. המוכר והמצליח שבהם הוא "תחנה אחת עשרה" (2014), שגם ראה אור בעברית ועובד לסדרת טלוויזיה. זהו רומן פוסט־אפוקליפטי המתרחש בעולם שאחרי מגפה קטלנית, ועוקב אחר להקת שחקנים שייקספיריים הנוסעים מעיר לעיר. כעת ראה אור בעברית הרומן האחרון שלה, "ים השלווה", והוא בהחלט עומד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה בספריה הקודמים.
כולנו הולוגרמות
הספר הנוכחי מתחקה אחר כמה דמויות בזמנים שונים – 1912, 2020, 2203 – בעולם שבו המוני בני אדם כבר גרים במושבות ירח, ובכדור הארץ פורצת (שוב) מגפה קטלנית. בעולם העתידי שרקמה מנדל אפשר לנסוע בזמן, אך האפשרות הזו נתונה רק לגוף של הממשל. רק לו לכאורה ישנה היכולת לשגר אנשים.
זואי, עובדת מכון הזמן, מבינה כי כמה אנשים באותן נקודות זמן, שאינם קשורים זה לזה, חוו רגע חסר פשר: הבזק של חשכה, כמו עיוורון פתאומי או ליקוי חמה, תחושה של היות בתוך חלל פנימי עצום, כמו בתחנת רכבת או בקתדרלה, צלילי כינור, המולת אנשים מסביב ואז איזו אוושה מוזרה. הרגע נמשך כמה שניות ותועד על ידם. היא שולחת את אחיה גאספרי למשימת תחקיר בין זמנים, כדי לבדוק מה מקור השיבושים. "אם רגעים ממאות שונות זולגים זה לתוך זה, אז הדרך היחידה להבין את הרגעים האלה היא כקבצים שנפגמו", היא אומרת לו.
אבל כמעט כמו בכל מסע בזמן בספרות ובקולנוע, ישנו פרדוקס הסבא: אם נוסע בזמן חוזר אל העבר ואז יורה בסבו כשהיה צעיר, הוא בעצם מונע את היוולדו והוא עצמו לא בא לעולם. אם כי בספר הפרדוקס יותר אלסטי. "יש פחות לולאות מכפי שהיינו מצפים לפי ההיגיון", מסבירה זואי לאחיה, "לפעמים אנו משנים את ציר הזמן, ואז ציר הזמן כאילו מתקן את עצמו… למעשה מהלך ההיסטוריה אמור להשתנות באופן בלתי הפיך, אבל מתברר שזה לא ככה. לפעמים האירועים משתנים לכאורה, כדי להכיל את ההפרעה של הנוסע בזמן, כך שכעבור דור אחד נראה כאילו הנוסע לא היה שם בכלל". כלומר, לעיתים הנוסע בזמן הוא השיבוש עצמו, אך לפעמים אין שיבוש כלל. גאספרי בהחלט ישבש את ציר הזמן.
אבל הזמן בספר הוא רק אפיון של הוויה גורפת יותר, והיא הרעיון שהחוקרים מעלים שבעצם הם חיים בסימולציה, וכך גם הזמן הוא חלק מאותה סימולציה. למה הכוונה? ב־2003 גיבש הפילוסוף ניק בוסטרום את מה שכונה לימים "השערת הסימולציה". לטענתו, נוכח קצב ההתקדמות הנוכחי של הטכנולוגיה, בעתיד הלא רחוק אפשר יהיה להפעיל סימולציות שיכללו מיליארדי יצורים חיים, והטכנולוגיות יהיו כה מתקדמות שאותם יצורים ממוחשבים בעלי בינה מלאכותית יאמינו שהם בעלי תודעה עם חופש רצון לשלוט בגורלם.
יתרה מזו, ברגע שתהיה קיימת האפשרות הטכנולוגית להריץ סימולציה כזו, האנושות תריץ עותקים רבים של הסימולציה, כפי שקורה במשחקי מחשב חדשניים. בכדור הארץ יתקיימו אז במקביל מיליוני ציוויליזציות, שרק אחת מהן פיזית במהותה. בעצם ייתכן שהדבר כבר קורה, ואנו וכל כדור הארץ וכל היקום הם רק סימולציה, משחק מחשב של יצורים מתקדמים מהעתיד. ההשערה קיבלה חיזוק חלקי מתיאוריות מדעיות של שני העשורים האחרונים הנוגעות לחורים שחורים, שלפיהם היקום הוא לא יותר מהקרנה דו־ממדית שאנו חווים כאשליה תלת־ממדית, כמו הולוגרמה, כך שלמעשה כולנו הולוגרמות.
חשוב לציין שלמרות שהשערת הסימולציה נשמעת יותר כמו מדע בדיוני מאשר מדע, לא מעט אסטרופיזיקאים תומכים בה, בהם זוכי פרס נובל. פרופ' גרין פרסטון אף פרסם בניו יורק טיימס מאמר ובו טען כי סביר שאנחנו חיים בסימולציה, אך אסור לנו לגלות זאת מפני שאם הניסוי שנערוך להוכיח זאת אכן יצליח, יוצרי הסימולציה יחליטו לכבות את האור לכולנו.
אנשים טובים יותר
מנדל, כפי שעשו כותבי מדע בדיוני מתקופות אחרות, משתמשת היטב בהשערה הזו וכלל לא פותרת אותה – שאת זה יעשו המדענים – אלא משתמשת בה כדי לומר משהו מהותי, וגם אופטימי, על האנושי. אין כאן תיאורים מייגעים ונלהבים על טכנולוגיות חדישות, כפי שלא מעט סופרי מד"ב נוהגים לכתוב; אין כאן גם שום קרב בינארי בין כוחות חושך לכוחות אור. אף אחד לא רוצה להשמיד את העולם. כפי שאומרת אוליב, שהיא דמות מתוך ספר שקיים בעולם שמנדל טווה, וגם הוא קשור לשיבושים: "סוף העולם הוא תהליך מתמשך שאינו נגמר לעולם". כל התפאורה המד"בית בספר היא רק תשתית שבתוכה יתנהלו הדמויות כדי לשרת את העלילה. נוכח מספר הדמויות וקוצר היריעה חשוב לציין כי הן עצמן כמעט לא מותירות חותם או נוכחות, אך כן מותירות תהודה אנושית חשובה.
כמו בספריה הקודמים, מנדל מוכיחה שוב את יכולתה הווירטואוזית לנווט בנרטיבים מורכבים ולעבור בצורה חלקה בין קווי זמן ונקודות מבט שונות. אמנם בחלק הראשון של הספר יש תחושה שהיא מקדימה את הקורא כל העת בשני צעדים לפחות, וכמו אחת הדמויות העדות לשיבוש, הקורא נמצא ביער סבוך ומבוכי – אך כעבור שליש מן הספר החושך מתחיל להתבהר, המבוך נהיה פחות מפותל והקריאה הופכת לסוחפת.
עוד חשוב לציין כי מנדל כתבה את הרומן הנפלא אחרי מגפת הקורונה. לא אחת נשמעה תהייה מה תהיה תכליתו של ז'אנר האסונות האפוקליפטיים אחרי הקורונה. מדובר בתת־ז'אנר ותיק ופופולרי המשתרג מעץ המדע הבדיוני, וכולל אסונות טבע גיאולוגיים או כאלה הקשורים למים, למזג האוויר, לחלל החיצון וכמובן מגפות עולמיות. איך בכלל יהיה אפשר לכתוב עוד רומן על מגפה עולמית אחרי שחווינו אחת כזאת, ולמה שנרצה לקרוא על אחרת?
אותה אוליב, שיוצאת למסע לקידום ספרה בתוך מציאות מדומה, מנסה לענות על השאלה הזו. היא טוענת, למשל, כי ייתכן שההתעניינות בז'אנר תמשיך מתוך חוסר היגיון כלכלי. כלומר, בעולם שעלול להיראות לא הוגן מיסודו, ייתכן שאנו כמהים לפוצץ הכול ולהתחיל מחדש. סברה נוספת היא שאולי אנו מאמינים שאם העולם יגיע לקיצו וייווצר מחדש, אולי גם אנחנו ניווצר מחדש כאנשים טובים יותר. ואולי בכלל הכול קשור לנרקיסיזם. אנחנו בני האדם תמיד רוצים להאמין שאנו חיים בשיא הסיפור, שאנחנו חשובים במיוחד, שאנו אלו שנכבה את האור. כך או כך, מנדל מוכיחה שאפשר לייצר רכיבים אסוניים בתוך מדע בדיוני גם אחרי הקורונה. הם לא בהכרח חייבים לעמוד בחזית האירועים, אבל בקורונה – כמו בכל אירוע ותופעה – אפשר גם להשתמש כדי להגיע למקומות גבוהים יותר.
מנדל מצויה בשנות הארבעים שלה, מה שאומר שהיא תמשיך ללוות אותנו בשנים הבאות עם עוד אתגרים ועולמות דמיוניים, להזכיר ולהדגיש לנו את האנושי ולעשות זאת בכישרון נדיר וייחודי, כושר המצאה מרהיב, ובעיקר היצמדות למה שקורה במדע הנוכחי. היא תמשיך להיות נטועה בזמן ובמקום (כי כמה אפשר לכתוב על פלישת חייזרים או על תרבות טכנולוגית קסומה ונוראה), ולהשתמש בהם כעוגן כדי להפליג, ברוח המנטרה הידועה של הסדרה "מסע בין כוכבים", למקומות (ספרותיים) שבהם האדם טרם ביקר.
