מדי שנה בשלהי חודש אלול מחפשים במשפחתנו איחול שיהלום את אותיות השנה החדשה, כדי לעטר בו את התמונה המשפחתית לראש השנה. בשנה שעברה בחרנו במילה מפגש, שהכילה שתי אותיות מאותיותיה של השנה המסתיימת. המשפט תהא שנת מפגש היה לא רק איחול, אלא נבע גם מאמונה שמפגשי פנים אל פנים בין אוכלוסיות שונות ובין בני פלוגתא מסוגלים לחולל שינויים משמעותיים וליצור חיבורים מתוך אחריות משותפת לעתיד המדינה.
תשפ"ג אכן הייתה שנה של מפגשים. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית לחיינו, התקיימו ברחבי הארץ מפגשים רבים בין מתנגדי הרפורמה לתומכיה. מעגלי שיח בין רבנים לטייסים ובין תומכי הממשלה למתנגדיה הפכו לאירוע שגרתי. ועם כל זה, בסיומה של תשפ"ג מצער לקבוע שהמפגשים הללו אינם מספיקים כדי לחולל שינוי. המנהיגים שלנו, משמאל ומימין, בממשלה, בכנסת וגם בבית המשפט העליון, אינם מושפעים מרוח ההקשבה שמנשבת במפגשים ובמעגלי השיח. חוסר האמון המוחלט ביניהם מנטרל אפשרות לשיחות משמעותיות שיובילו להסכמה. הציבור ממשיך להיפגש ולהקשיב, אבל המנהיגים שלו ממשיכים להתקוטט. גם יוזמת השיח שהובילה מפלגת הציונות הדתית בקיץ האחרון לא נתפסה כנובעת מרצון אמיתי להקשבה, משום שנעשתה מעט מדי ומאוחר מדי ולא הלמה את המשך התנהלותם הפוליטית של ראשי המפלגה.
השנה בחרנו לאחל שתשפ"ד תהיה שנת פתיחת דלתות. בשנה האחרונה הבנו שלא מספיק להיפגש ולהקשיב, צריכים גם לפתוח דלת לרעיונות ולקולות של אחרים. בסיומה של שנה עם אווירה חברתית עכורה, נותר לאחל ולקוות שהמנהיגים שלנו, מימין ומשמאל, בממשלה ובמערכת המשפט, יפתחו את דלתות לשכותיהם לקולות שעולים מהרחוב. רוב בציבור הישראלי רוצה להגיע לפשרה בסוגיה המשפטית. רוצה תיקונים, אבל בהסכמה רחבה. בלי פתיחת דלת אמיתית ונכונות לוויתורים, לא תהיה שום תועלת בשנה נוספת של מפגשים.
