כשהשלט הדיגיטלי בקרון הרכבת הסינית הראה את המספר 296, התחלתי לדמיין מה היה קורה אילו גם בישראל היינו זוכים לרכבת כזו שנוסעת במהירות של 300 קמ"ש. זה קרה בשבוע שעבר, בנסיעה ברכבת מצ'אנגז'ו לשנגחאי. הרכבות המהירות בסין יכולות להגיע גם ל־350 קמ"ש, אבל בפועל, לפחות בנסיעה שלי, הרכבת לא חצתה את קו ה־300. בישראל, המרחק בין קריית־שמונה לדימונה הוא כ־300 ק"מ, וזהו בערך המרחק גם בין אילת למרכז הארץ. תארו לכם נסיעה של שעה שמביאה אתכם מצפון לדרום, או מאילת לתל־אביב.
במציאות, זמני הנסיעה ברכבת מהמרכז לפריפריה רק הולכים ומתארכים. כשחזרתי לארץ השבוע, הנסיעה ברכבת מנתב"ג לבאר־שבע, מרחק של מאה קילומטרים, נמשכה שעה וחצי, עם החלפה באמצע הדרך. הנסיעה ברכבת מתל־אביב לבאר־שבע נמשכת כיום יותר מאשר לפני עשר שנים, בגלל תוספת עוד ועוד תחנות על הקו. הדיבורים על קו רכבת מהיר בין תל־אביב לבאר־שבע אינם מקבלים בינתיים ביטוי בתקציב המדינה.
גם לנוסעים בכבישים דרומה אין בינתיים בשורה. המשך סלילתו של כביש 6 דרומה הוקפאה בממשלה הקודמת, ועדיין לא הופשרה בממשלה הנוכחית. פחות מאחוז אחד מהתוכנית הרב־שנתית של משרד התחבורה לפיתוח תשתיות מיועד לתשתיות בנגב. בחמש השנים הקרובות צפויים להצטרף לתושבי הנגב עוד עשרות אלפי משרתים בסדיר ובקבע, בקריית התקשוב ובקריית המודיעין של צה"ל, אבל המדינה אינה ממהרת לייצר תשתיות תחבורה לאירוע הגדול הזה. אסור שהשמחה הגדולה והמוצדקת על חנוכת הרכבת הקלה בגוש דן, תסתיר מעינינו את הזנחת תשתיות התחבורה בנגב.
