"נשמח שתכתוב תחזית לשנה הבאה בתחומך", ביקשו מהמערכת לקראת גיליון ראש השנה. אז מה מברכים לתשפ"ד, תהא שנת פיחות בדולר? פירוק דואופולים? אני יכול לנסות לשער מה יעלה בגורל החקיקה המשפטית ואיך זה ישפיע על ההשקעות הזרות בישראל, או לחלופין לבדוק מהי תחזית הצמיחה של הכלכלן הראשי במשרד האוצר ולאיזה כיוון היא מעודכנת במהלך השנה. אבל האמת היא שהבקשה הזאת מביאה איתה שאלה הרבה יותר קשה: מה הערך של תחזיות מהסוג הזה? או, אם תרצו, עד כמה אני שוטה? ההיסטוריה גדושה בדוגמאות של תחזיות מטעם מומחים ידועי־שם שקרסו פעם אחר פעם. באקדמיה אוהבים להתבדח שתחזיות של כלכלנים קיימות רק כדי לגרום לאסטרולוגים להרגיש טוב יותר. המהדרין אפילו מחזיקים אוסף ציטוטים של בכירים שטעו בענק, בדרך כלל יופיע בראשו הציטוט המיוחס לתומאס ווטסון, נשיאה הראשון של IBM בשנת 1943: "בכל העולם קיים שוק לחמישה מחשבים, אולי". אגב, אין ראיות טובות לכך שהוא אכן אמר את זה.
עד כדי כך נחקקה בציבור התפיסה שתחזיות של כלכלנים קורסות, שאפילו שר האוצר של מדינת ישראל, יאיר לפיד, סנט בשנת 2014 בכלכלני אגף תקציבים: "אני רוצה להזכיר לכם משהו על חוקי הכלכלה – הם לא חוקי טבע, הם חוקים מעשה ידי אדם. אנחנו יוצרים אותם, ובידינו לשנות אותם. אנחנו שוכחים לעיתים קרובות שהתיאוריות הכלכליות שלנו כשמן כן הן – תיאוריות… אין לשאלות הכלכליות הגדולות שמעסיקות אותנו תשובה אחת".
בשנות החמישים והשישים ברית המועצות הציגה נתוני צמיחה מרשימים, וחישוב פשוט הראה שהגוש המזרחי צפוי להפוך לכלכלה הגדולה בעולם. היכן הייתה הטעות?
לפיד טעה. ודאי שכדאי לסמוך על כלכלנים, ו"חוקי הכלכלה" הם לא דבר שבידינו לשנות, אלא חשיפה של רובד נוסף בטבע האדם. כל עוד הם מבוססים, כמובן. איש לא יעלה בדעתו לבנות בית בלי להיוועץ במהנדס, או לבצע ניתוח בלי נוכחות רופא, אבל פוליטיקאים מציעים תוכניות שישפיעו על מיליוני אנשים, תוך שהם מנפנפים בקלילות את אזהרות הכלכלנים כאילו אי אפשר ללמוד מן ההיגיון ומן הניסיון. השאלה היא לא אם לסמוך על תחזיות כלכליות, אלא בעיקר מתי.
הנמר מתעייף
הנה דוגמה לתחזית כלכלית מפורסמת שהצליחה בענק. בשנות החמישים והשישים, במקביל לניהול המלחמה הקרה, ברית המועצות הציגה לעולם נתוני צמיחה מרשימים, ובעיקר – בקצב גבוה יותר מארה"ב. חישוב פשוט הראה שאם הגוש המזרחי ימשיך לצמוח במהירות כזאת, מתישהו בשנות השמונים או התשעים הם יעקפו את האמריקנים ויהפכו לכלכלה הגדולה בעולם. גרף מסֵפר הלימוד של אחד מגדולי הכלכלנים של המאה העשרים, פול סמואלסון, במהדורה שיצאה לאור בשנת 1961, מתאר את תרחיש האימים הזה.
אבל אז הגיע הכלכלן רוברט סולו והציג אבחנה חשובה שעד אז לא ממש הייתה חלק מהמשחק. סולו שאל אם הצמיחה נובעת מגידול במשאבים, או מיעילות השימוש בהם. נניח, לדוגמה, שיש לכם שדה חיטה. אם תקנו עוד שטח או עוד טרקטור – הגדלתם את המשאבים שברשותכם, ובזכות זה תצליחו למכור יותר חיטה ולהרוויח יותר כסף. או בשפה של כלכלנים: התוצר של העסק גדל בעקבות הגדלת התשומות, והשגתם צמיחה.
אבל באותה מידה תוכלו להשיג צמיחה גם אם תמצאו שיטה לזרוע כמות כפולה של חיטה באותו שטח, או תשפרו את מהירות הטרקטור. התייעלות – גם היא מייצרת גדילה בתוצר. תשאלו בוודאי, למה זה צריך לעניין אותנו? לבעל השדה לא משנה אם הצמיחה נבעה מגידול בתשומות או מהתייעלות – העיקר שהוא הרוויח יותר כסף והעסק צומח. זה נכון, אבל סולו הסביר שצמיחה שנובעת מגידול בתשומות חשופה יותר למה שהכלכלנים קוראים "תפוקה שולית פוחתת".
במילים של בני אדם, הטרקטור הראשון שתרכשו ישפר מאוד את ביצועי החקלאי, אבל הטרקטור החמישים כבר ישפר רק במעט את מה שעשו 49 הטרקטורים גם בלעדיו, כך שצמיחה בעקבות הגדלת המשאבים הולכת ומאיטה לאורך זמן. זוהי התפוקה שפוחתת. לעומתה, לצמיחה הנובעת משיפור בשימוש באותם משאבים, אין לה גבול. באופן תיאורטי אפשר להמשיך ולהתייעל כל הזמן, וקצב הצמיחה לא נעצר.
כעת נצא מהשדה ונסתכל בענק על המעצמות הכלכליות. סולו ערך פרויקט מחקרי גדול וגילה שכ־80% מהצמיחה בארה"ב בשנות החמישים הוסברו על ידי השיפור ביעילות, ורק 20% היו קשורים לתוספת משאבים. לעומת זאת, כלכלנים שבחנו את נתוני הצמיחה המדהימים של ברית המועצות גילו שכמעט כולה הגיעה מגידול בתשומות – יותר עובדים ועובדות, יותר מכונות, יותר מפעלים – אבל מעט מאוד שיפור ביעילות.
הודות לתחום המחקר שייסד רוברט סולו, כלכלנים אמריקנים חזו כבר בשנות השישים והשבעים שהדוב הרוסי יאט והצמיחה שלו תיעצר. ואכן, עוד לפני שהגוש המזרחי קרס בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, נתוני הצמיחה שלו כבר האטו משמעותית. סמואלסון, מחבר ספר הלימוד המפורסם, שיתף פעולה עם סולו ושניהם פיתחו עוד את המחקר הכלכלי וזכו בפרס נובל.
אחרי נפילת מסך הברזל, הפניקה האמריקנית עברה להתמקד דווקא ב"נמרים האסייתיים" – מדינות כמו קוריאה הדרומית, הונג־קונג, סינגפור וטייוואן – שצמחו באופן פנומנלי, שלא לדבר על סין ויפן. בשנת 1994 פרסם כלכלן צעיר בשם פול קרוגמן (כל הכלכלנים בסיפור הזה הם יהודים וזוכי פרס נובל) מאמר שבו טען כי מדובר בשידור חוזר של החשש מהצמיחה של ברית המועצות. הוא הראה איך גם במדינות האסייתיות כמעט כל הצמיחה דאז נבעה מגידול בתשומות, ולכן דינה להאט עם הזמן.
"אם סין תמשיך לגדול ב־10% לשנה, עד שנת 2010 הכלכלה שלה תהיה גדולה בשליש מהכלכלה שלנו", חזר קרוגמן על ההפחדות שיצאו באותה תקופה מהבנק העולמי ומגופים אחרים. "אבל מספיק שנראה צמיחה בקצב ריאלי יותר, של 7% לשנה, כדי שהתמ"ג של סין יהיה אז רק 82% מזה של ארה"ב. זה עדיין שינוי מהותי של מרכז הכובד הכלכלי בעולם, אבל הרבה פחות דרסטי ממה שאנשים מדמיינים כעת", חזה הכלכלן הצעיר.
איך זה נגמר? כידוע, הצמיחה בסין האטה מאוד בשנים האחרונות, ורק ברבעון האחרון היא הציגה נתונים שהפתיעו לרעה, לעומת צמיחה כפולה בארה"ב. לפני כמה שבועות פרסם האקונומיסט מאמר שטוען כי סין לא תצא מהמשבר שלה. "אחרי ארבעה עשורים של צמיחה מהירה, סיפור הצמיחה המרשים ביותר בהיסטוריה, סין נכנסת לתקופה של אכזבה". השבוע בדקתי גם את נתוני התוצר לנפש: סין שנייה אחרי ארה"ב, והכלכלה שלה בגודל של 72% מהכלכלה האמריקנית. אם מודדים רמת חיים (תמ"ג לנפש לפי כוח קנייה) – לסיני הממוצע יש רק שביעית מהשגשוג שנהנה ממנו האמריקני הממוצע.
סינגפור, לעומת זאת, עקפה את רמת החיים בארה"ב (עם הרבה פחות תושבים זה יותר פשוט, מן הסתם) וגם הונג־קונג וטייוואן ממש קרובות. מדוע הנמר של סין התעייף ושכנותיה ממשיכות לרוץ? כמה שנים אחרי המאמר של קרוגמן התרחש משבר פיננסי ביפן ובשכנותיה, שהוביל לשינוי המדיניות הכלכלית. המדינות הללו עברו להתמקד בטכנולוגיה ובחדשנות. הצמיחה הכלכלית שלהן כבר לא מבוססת על תוספת משאבים אלא על שיפור ביעילות, ולכן היא אמנם לא פנטסטית כמו בימים שבהם קרוגמן כתב את המאמר שלו, אבל היא נשארה יציבה.
אז התחזית של קרוגמן פספסה? ודאי שלא. המודל הכלכלי שהוא הציג התממש במדויק גם בסין וגם בסינגפור, פשוט באופנים הפוכים. חשוב להבין, הכלכלנים שחזו את קריסת הגוש הסובייטי ואת האטת הצמיחה בסין אינם אוחזים בכדורי בדולח ואין ביכולתם לנבא את העתיד. אבל ניתוח נתונים והבנת מנגנונים כלכליים יכולים לספק לנו תובנות על השאלה אילו פעולות יגרמו לתוצאות מסוימות, ואילו מעשים יניבו תוצאות אחרות.
יומרה מופרזת
אם לגנוב את האבחנה הלשונית של ד"ר אסף צימרינג (שאת עיקרי הדברים לקחתי מהבלוג שלו), בעברית אנחנו אומרים "תחזית", אבל באנגלית יש שתי מילים שונות במשמעותן: Forecast כמו של מזג אוויר, לעומת Prediction, שהיא ציפייה לתוצאות מסוימות. חוקר רציני צריך ויכול להציע פרדיקציה: אם תעשו א', יקרה ב'. אם הניסיון והחישובים מראים שיש קשר סיבתי בין א' ל־ב', כדאי לקחת את התחזית שלו ברצינות. לעומת זאת, אם כלכלן עומד ומצהיר שב' עומד לקרות, זאת סתם נבואה בעלמא.
כלכלה היא עניין שמורכב ממיליארדי פעולות של מיליארדי אנשים. ובמערכות מורכבות, כידוע, קשה מאוד לספק תחזיות לטווח הארוך. אפילו את מזג האוויר אי אפשר לחזות ליותר מכמה ימים קדימה, וגם שם יש לא מעט טעויות. האם זה אומר שאין טעם לספק תחזיות בכלכלה? ודאי שלא. הממשלה עובדת בהתאם לתחזית הכנסות, מפרסמת ומעדכנת את תחזית הצמיחה, בנקים נותנים הלוואות על בסיס תחזית החזרים, וכולנו מקבלים מדי יום החלטות כלכליות על בסיס תחזיות בחיינו האישיים.
אבל צריך להיות מודעים גם למגבלות הז'אנר. מסמכים כמו זה שהציגה הכלכלנית הראשית באוצר נגד הרפורמה המשפטית, שמציגים את הנזק הכלכלי בעוד עשר שנים עד כדי ספרת האחדות, מתיימרים ליכולות שמדע הכלכלה לא טוען שיש בידיו. חישובים פשטניים והכפלות גרנדיוזיות עלולים, בדיוק כמו התחזיות שברית המועצות תעקוף את כלכלת ארה"ב, להתנגש בעוצמה במסך הברזל שמכסה את מה שאנחנו טרם יודעים.
ולכל זה צריך להוסיף עוד אלמנט ידוע של התחום הכלכלי – הוא מושפע מאוד מציפיות. בלי להיכנס לוויכוח על חוק עילת הסבירות, כולנו זוכרים כיצד יום אחרי שהחוק עבר, ב־25 ביולי, פורסם שסוכנות הדירוג מודי'ס עומדת לפרסם דו"ח מיוחד על ישראל – ומיד הגיבה הבורסה בירידות שערים של 3%. בערב אכן פורסם דו"ח חמור נגד חקיקת הסבירות, אך הוא לא כלל הכרזה ממשית של מודי'ס נגד הכלכלה הישראלית, ולמחרת הבורסה נפתחה בעליות שערים ובתיקון לירידה המוגזמת של אתמול. הציפיות לדו"ח חמור השפיעו באופן מיידי, משום שהמציאות הכלכלית מגלמת את הפסיכולוגיה של השחקנים בזמן אמת.
ובכלל, די משעשע לגלות איך באופן הופכי לדימוי הציבורי שלהם, כלכלנים דווקא נוטים לפקפק ביכולות של משקיעים בבורסה. אנליסטים של קרנות השקעה שטוענים שיש להם יכולת להעריך אילו מניות יזנקו מחר, זוכים הרבה פעמים לנחרות בוז מצד חוקרים באקדמיה. הסיבה לכך היא מה שמכונה "השערת השווקים היעילים".
על קצה קצהו של המזלג, כי כבר הכברנו יתר על המידה בתיאוריה כלכלית, הטענה היא שאי אפשר לחזות שינויים במחירי מניות. משום שאם קיים מידע חדש שלפיו מניית אפל, למשל, עומדת לקפוץ מחר (נניח, השקת מוצר או ניתוח כלכלי חיובי) – בעלי המניות והרוכשים כבר מודעים לכך ולכן המידע החדש יגולם במחיר המניה כבר היום.
משקיעים מפורסמים טוענים שמדובר בשטויות, ושההוכחה הכי טובה נגד הטענה היא קיומו של וורן באפט, שמצליח "להכות את השוק" כבר שנים. בשנות ה־80 כלכלן בשם ריצ'רד ת'אלר, עוד יהודי זוכה פרס נובל, פרסם מאמר שבו תקף את השערת השווקים היעילים מהצד התיאורטי, והוויכוח עליה נמשך כבר שנים בין כלכלנים מהבכירים ביותר בעולם.
ובכן, הנה התחזית שלי לשנה הבאה: הרבה נבואות כלכליות עומדות להתרסק בתשפ"ד, וגם בכל השנים שאחריה. אבל הרבה יותר מאלה, יהיו תחזיות שיתבססו על מחקר חכם של מנגנונים כלכליים, יקלעו בול ויספקו לנו מידע חשוב להתנהלות וקבלת החלטות. או כמו שאמרו חז"ל: חכם עדיף מנביא.
