גיליון ערב ראש השנה מזמין טור מסכם, שיזיז הצידה את האקטואליה הזמנית לטובת מסורת יהודית עתיקת יומין ועל־זמנית: כתיבה חגיגית שמביטה בעין טובה בשנה שחלפה, דולה ממנה את הפריטים שכדאי להשאיר על המדף עבור השנה הנכנסת, ומסננת את אלה שפחות. אבל נראה שבחסות הדד־ליין הצפוף של נשיאת בית המשפט העליון בימיה האחרונים במשרה המכובדת, האקטואליה זימנה לנו את סיכום השנה הכּן ביותר בערבו של חג: דיון רב־משתתפים בבית המשפט המאוד גבוה לצדק, כשבעמדת המשיבה לעתירות נגדה עומדת ממשלת נתניהו השישית. כל סערת החודשים האחרונים, זו שמילאה היטב את מרבית דברי ימי תשפ"ג, התנקזה לעימות חזיתי בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית.
נראה שעוד בטרם נפתח הדיון עצמו, כל מאזין וצופה בבית ובאולם בית המשפט – ואפילו בקרב 15 השופטים שנדרשים להכריע בעתירה – ידע היטב לאן נוטה ליבו בסוגיית הסבירות. מבין השורות הציצה בהססנות סוגיית העומק שעומדת מאחורי הרפורמה, כמו גם מאחורי המחאה: בעיית אמון חריפה. מצד אחד, היעדר אמון בנבחרי ציבור – יש שיאמרו, נבחרי ציבור מסוימים מאוד; מהצד האחר, היעדר אמון במערכת המשפט – יש שיאמרו, מערכת רוויה באליטה מסוימת מאוד. שני הצדדים מסכימים שיש צורך באיזונים ובלמים, הם רק חלוקים בשאלת איוש התפקידים: מי הצד המאזן והבולם, ומי הצד המתאזן ונבלם: איזו רשות זקוקה לחברתה כדי שתאזן ותבלום אותה משיכרון הכוח שלה. כל צד מנכס את גלגלי הצדק לעצמו, ולא לוקח אחריות על קצב ההנעה.
נכון, התרסקות מפוארת של הכלי היקר הזה אמורה לפגוע קשות גם בהם, אבל מעמדת השלט אפשר לדאוג שהרסיסים ינחתו רחוק מספיק
בהקשר אחר לגמרי, שפותח לגישה כלכלית, פסיכולוגים הצביעו על הכשל הלוגי שקיים בנו כשאנו צריכים לתת אמון באנשים המופקדים על חיינו. אנחנו עולים על מטוס בלי לברר מראש את זהותו של הטייס, את כישוריו ואת הניסיון שלו, אבל רבים מאיתנו לא יעלו על הדעת להיכנס לחדר ניתוח בלי לברר את שמו הטוב ואת הרקורד של המנתח המיועד. כל אחד משני אנשי המקצוע עשוי להיות מכור בסתר לטיפה המרה, או להגיע לאירוע הגורלי המפגיש בינינו בעודו סובל מעייפות הגוף והנפש אחרי מריבה קולנית עם מי מילדיו, ובכל זאת אנחנו נוקטים רמות אמון שונות לגמרי כשאנו מתמסרים אליהם.
לשיטת הפסיכולוגים, הסיבה לאמון העיוור שאנו נותנים באדם שעומד להעלות אותנו כמה אלפי רגל מעל פני האדמה בלי שיהיו יותר מדי עמיתים זמינים להחליף אותו בשעת מצוקה, היא שאנחנו יודעים שגם חייו שלו עצמו תלויים בביצועים האוויריים שלו. במילים אחרות: אנחנו בונים על אינסטינקט ההישרדות שלו, שיתרום דרמטית להישרדות שלנו. בחדר הניתוח, לעומת זאת, על אף היותו ממוקם בתוך בית חולים עשיר במנתחים נוספים ובאנשי הצלה לגווניהם, אנחנו מביטים בחשדנות על מי שהולך לפתוח לנו איברים ולהזיז אותם ממקומם כשנהיה נתונים בתרדמת זמנית, נטולי כוחות התנגדות. המנתח הגיע עד הלום כנראה בזכות הצלחה בתחום, וכל אובדן חיי אדם ואפילו חריגה מתוצאות נתיחה מושלמות נרשמו בכאב על לוח ליבו ולוח כישלונותיו, אבל בסופו של יום הסכין יחתוך בבשר החי שלנו, לא שלו.
באנלוגיה המתבקשת, לכאורה, הפוליטיקאים ומערכת המשפט אמורים להידמות לטייס שיושב על אותה ציפור מתכתית כאחרון הנוסעים, וכל כיס אוויר – שלא לומר התרסקות – עשויים להשפיע עליו באותה מידה בדיוק, גם אם השיג את המושב הכי טוב במטוס. ובכל זאת, נראה שהשלטון הנוכחי מביט במערכת המשפט כמי שעוקרת ממנו איברים חיוניים ועל הדרך עורכת בו ניסויים, ומערכת המשפט מצידה מביטה על השרים כמי שמניפים את סכין המנתחים מעל גופה הלא מורדם, בלי כשירות מתאימה או דיפלומה מתבקשת. כל אחד מהצדדים בטוח שהאחר הוא בכלל רופא מרדים שמשחק במכונת ההנשמה של המדינה. אלה לא מאמינים באלה, אבל חשוב יותר: אזרחי המדינה לא מצליחים לתת די אמון בשניהם גם יחד. מכאן, מגובה פני המים, הרשויות המרכזיות שמנהלות את חיינו נראות כמפעילי רחפנים. יש מטוס, אין טייס – רק שני שלטים רחוקים ואליטיסטיים שמנהלים את העניינים ונאבקים על שליטה. מכוונים אותנו ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, נתונים במאבקי כוח חשובים אבל הרסניים, שעה שאנחנו יושבים ברחפן הצפוף וסובלים מבחילה קשה, וכבר לא בטוחים שנצליח לנחות בשלום. נכון, התרסקות מפוארת של הכלי היקר הזה אמורה לפגוע קשות גם בהם, אבל מעמדת השלט אפשר לדאוג שהרסיסים ינחתו רחוק מספיק.
ואולי דווקא פה טמונים הפריטים העדינים שראוי לדלות ולהשאיר על המדף לטובת השנה הנכנסת: שני מחנות גדולים נלחמים כעת על זהות המדינה. אבא ואמא רבים קשות, וזה לא נעים לצפייה. לכל צד יש החלק הצודק שלו והטועה שלו, והקיומי שלו. אבל לפני הכול יש מריבה עלינו – על דרכי ההתנהלות מולנו, על הזהות שלנו ועל המשמורת המשותפת, יותר או פחות. רובם המוחלט אוהבים את המדינה אהבת נפש, משוכנעים שהיא עומדת על סף תהום ומבקשים להציל אותה. כן, יש שנאה ויש רשעות ויש טעם רע. יש הרבה מה לסנן ולהוריד מהמדפים לפני בוא תשפ"ד, אבל דגל ישראל נדרש שוב להתגמש כדי לא להיקרע. הוא עשה זאת לא פעם. זה היה קשה, נראה בלתי אפשרי, אבל הדבר הזה חזק יותר מהם ומאיתנו. פשוט כי השורשים שלו טמונים באותה מסורת עתיקת יומין ועל־זמנית. שנה טובה ומבורכת.
