נהוג לומר "ההצגה הכי טובה בעיר" כשרוצים להאדיר אירוע כלשהו. זה תיאור נכון לדיון השבוע בבג"ץ, לא רק כי זה היה אחד האירועים הדרמטיים ביותר שצפינו בהם בשנים האחרונות, אלא גם כי זאת אכן הייתה הצגה. תסריט מוקפד, דיאלוגים מושחזים, ליהוק מרשים של גיבורים ונבלים ודמויות משנה מרתקות, תפניות בעלילה, רגש, פחד, הומור וגילה כנפי־שטייניץ. היה שם הכול.
בעיה אחת: זאת הייתה אחת ההצגות שבהן בתוך שלוש דקות אתה יודע מי הרוצח, וככל שהעלילה מתגלגלת אתה מגלה שכל מה שידעת בהתחלה נכון. שום תפנית או פיתול עלילתי לא משחקים לך במוח. ובכל זאת, אחרי יום שלם וסביר שהקדשתי לדיון בעילת הסבירות, הנה כמה רשמים של אזרח פשוט שצפה באנשים מורכבים.
1. 15 שופטים בהרכב זה יותר מדי. עוד נגיע ליכולת לדון ככה, אבל העובדה היא שזה פשוט צפוף מדי. רוצים 15 שופטים? תבנו שולחן נורמלי, לא יכול להיות שבכל פעם שחאלד כבוב ירצה לשתות כוס מים הוא יוריד מרפק לשופטת וילנר. אני לא באמת זוכר מי ישב ליד מי, אבל שופטי בג"ץ ראויים לקצת יותר מרחב. אם לא בשבילם, בשביל האגו.
2. יש דיונים בטלוויזיה שעשרה אנשים משתתפים בהם, ובתוכנית של שעה כל אחד מהם אומר בערך ארבע מילים. הייתי בכמה כאלה בחיי, ותמיד אתה תוהה בסוף אם בשביל ארבע המילים שבקושי הצלחת להשחיל היה שווה לנסוע 45 דקות. ובכן, שופטים הם לא פאנליסטים, והיה נדמה שהם מנהלים בינם ובין עצמם תחרות מי ישאיר יותר רושם. לכן אני חש צורך לשבח את גילה כנפי־שטייניץ, שנדמה שגזרה על עצמה שתיקה כמעט לאורך כל הדיון. יש אומרים שזה אופייה, ויש אומרים שכשאתה נשוי לאדם שאוהב לדבר (ולרוב דברי חוכמה) כמו יובל שטייניץ, אתה שולט במלאכת ההקשבה.
3. כששמחה רוטמן אמר שנותרה לו עוד דקה לדבר, השופט עמית – נשיא העליון הבא אם תישאר על כנה שיטת הפז"ם המכונה גם "סניוריטי" – אמר לו: "הדבר החשוב שאמרת זה שנשארה לך דקה". זה היה הרגע הכי עצוב בדיון. נכון, רוטמן לא בדיוק עדין נפש, והוא יודע להיות ארסי בלשונו, אבל השופט עמית חשף בכך את היחס שלו לכל האירוע. בזבוז זמן. כל דקה שרוטמן דיבר הייתה בעיניו רגע מבוזבז אז מה אם הוא יושב ראש ועדת החוקה, אז מה אם רק ביוטיוב צפו בדיון יותר מ־11 אלף איש, אז מה אם המצב רגיש והשופטים מוכרחים להיראות כמי שאין להם דעה קדומה. השופט עמית זיהה רגע לעקוץ את רוטמן, וניצל אותו כמוצא שלל רב. בשביל לעלוב ברוטמן שלחנו לכנסת את קארין אלהרר ואת גלעד קריב, אנחנו לא צריכים בשביל זה את השופטים בירושלים.
4. מה הקטע של הגלימות? גם ככה יש תחושה של ניתוק בין השופטים ובין העם. למה צריך גם את הגלימות האלה? מה רע בלבוש רשמי מכובד? אפשר להפסיק כבר עם השטות הזאת? ואם לא מפסיקים – אז בבקשה ללכת עד הסוף, ולהוסיף גם כתר, מטה קסמים ודרקון לכל שופט.
5. הדיון היה מרתק, אבל רבים נוטים לבלבל בין מרתק לענייני. הייתה שם מעט מאוד ענייניות, ורק אצל מיעוט מבוטל מקרב השופטים. איכשהו יש לי תחושה שבית המשפט ירגיש בנוח להתעלם דווקא מהמיעוט הזה.
6. מבלבל לצפות בדיון של יותר מעשר שעות ביוטיוב: בכל חצי שעה התקיפה אותי פרסומת שקטעה את הרצף. לא קל לעבור בין נזיפות השופט שטיין לפרסומת לחופשה בקפריסין ובין דברי התוכחה של השופטת ברק־ארז להמלצה להשקעה בנדל"ן בפתח־תקווה. לא ברור למה להשקיע בכלל בבית: רוב השופטים לא השאירו שם את הדעות שלהם.
7. היו שם כמה דיונים מעניינים מאוד. אחד עסק במגילת העצמאות. היה יפה לראות את הדיון על משמעותה המשפטית של המגילה ביוטיוב, בזמן שבטלפון שלי התחילו להתקבל פושים מעוררי תבהלה: "הלם באופוזיציה מהמתקפה על מגילת העצמאות", "נציג הממשלה בדיון מזלזל במגילת העצמאות". ציטוטים חלקיים, מעוותים, שקריים: נדמה שגם כשהדיון צלל למים העמוקים, התקשורת הישראלית העדיפה לשחות ברדודים.
8. נשאלת השאלה, האם השידור החי של הדיונים בבג"ץ תורם לציבור או שעדיף להימנע ממנו? בעיניי, השידור החי לא רק סידר לי עשר שעות של עיסוק בפסק דין המזרחי ודפי זהב, אלא גם הוריד מעל בג"ץ את הילת המסתורין שאפפה אותו. אני מדמיין את הדיון נערך לא בשידור חי, ואת היכולת של כתבי המשפט לתווך לנו אותו כראות עיניהם – בלי נימת הדיבור של השופטים, בלי הרוגז, בלי הנפילות הקטנות של השופט פוגלמן (בשלב מסוים, בהיסח הדעת, נפלט לו: "מה אנחנו רוצים לעשות – אנחנו יודעים"), בלי הרגעים שבהם עמית או כבוב או ברק־ארז מאבדים את ה"מזג השיפוטי". במשך שנים ההילה של בג"ץ נבעה מחוסר החשיפה. עכשיו, כשהכל בשידור חי לטוב ולרע, אנחנו יכולים להתרשם לא פעם שמאחורי המילים המפוצצות מסתתרים דיונים פוליטיים.
תמה החפירה. מצטער שלא עשיתי זאת על פי חזונם של נביאי ישראל ככתוב במגילת העצמאות, אבל אנצל את ההזדמנות לאחל לכולכם שנה סבירה ומתוקה. בינתיים אני קופץ עם הדוקטור והילדים להונגריה, ליהנות מאחד המקומות היחידים שעדיין אפשר ליהנות בהם מקצת דיקטטורה.
