כבר כמה פעמים קרה שקראתי פוסט או מאמר והרגשתי שיכולתי לכתוב בדיוק את אותו הדבר, אבל משהו מנע ממני. הסברתי לעצמי שזה כי יש לי אחריות וכי אני לא יכולה לכתוב כל מה שמתחשק לי. אני חייבת לזכור שיש קהל שקורא את דבריי.
אבל לא השתכנעתי.
כי האמת היא שהסיבה שהטקסטים חלפו בראשי ולא נכתבו היא שלא הייתי אמיצה מספיק. חששתי לחתום עליהם. ולכבוד השנה החדשה, אני מרגישה צורך לעשות תשובה על כך.
על הפחדנות שלי, שגורמת לי לעיתים קרובות לא לומר את דעתי האמיתית, לא להגיב למציאות שדרשה תגובה גם ממני אך נמנעתי מכך, וייתכן שמנעתי אפשרות של שינוי או שיפור.
"כשזה מגיע להבעת עמדות, לחשיפת עצמי ודעותיי, יש חשש ממה שיחשבו עליי. מה יהיו התגובות מהמחנה שלי או מזה שמנגד"
השנה הייתי רוצה להרשות לעצמי להגיב ולומר באמת את מה שאני חושבת, בלי לפחד ובלי להירתע. וכדי שזו תהיה התחייבות מעשית, אמנה כעת כמה דעות שהן מה שאני חושבת באמת בנושאים שלא העזתי להגיב עליהם.
באג הישירות
לפני שאני צוללת, ספק באומץ ספק בטמטום, לתוך אוקיינוס השקרים והאמיתות ואומרת את שעל ליבי, אציין שבחיים הפשוטים שלי אני מגדירה את עצמי לרוב כאמיצה, וגם כישירה וכנה. רוב הזמן.
יש שיאמרו שזה גובל במעט חוסר טקט ובחוסר בגבולות, אבל אני די גאה בבאג הישירוּת הזה שמאפשר לי לומר את כל האמת בפרצוף.
אבל איכשהו, בכל הנוגע לכתיבה הציבורית שלי, זה שונה. בהבעת עמדות, בחשיפת עצמי ודעותיי, יש בי חשש ממה שיחשבו עליי. יש מחשבות על התגובות שיגיעו מהמחנה שלי או מזה שמנגד, ועל האחריות שלפעמים נדמית ככבדה מאוד ומגבילה. ולכן אני ממעטת מאוד לתת דרור לאמיתות, ומרשה הרבה יותר לפחד לקנן בי.
אז הנה אני כאן, נושמת עמוק, ובוחרת למרות החששות ועם מעט האומץ שברשותי – לפרוש בפניכם את הדעות שלא העזתי עד כה להעלות על הכתב.
עוד לא בשלה
אני חושבת שהמאבק למען צדק לעמירם בן־אוליאל הוא חשוב וצודק. שלא ייתכן שאדם יואשם ברצח רק על סמך הודאה שניתנה בחדרי החקירות של השב"כ, כשבכולם מקנן הספק באילו תנאים התקבלה ההודאה הזאת. אני חושבת שהיחס אליו חמור ומוגזם ומושפע מאוד מהאווירה הציבורית, ולכן לא צודק.
עם זאת, אני חושבת שחוסר היכולת שלנו כציבור לצאת נגד הרצח המזעזע הזה בדומא, להוקיע אותו, חוסר הדרישה להפוך כל אבן כדי למצוא באמת את הרוצח, בין שהוא מתוכנו ובין שהוא מאויבינו – כל אלה הם שגיאה שפוגעת בסופו של דבר בנו ובפרט במאבק על הצדק.
אני חושבת שהמציאות המתוחה והמפחידה בכבישי יו"ש, שבמסגרתה בכל יום מתרחש אירוע חבלני אחר, היא עוולה ציבורית שצריכה להיות ראשונה בסדר הדברים בהם יש לטפל. צריך לעשות הכול כדי להחזיר ולקדם שגרה בטוחה ושלווה בכל מקום שאזרחי המדינה נוסעים בו. התרגלנו לספוד לחברים, שכנים ובני משפחה שנפגעים בדרכים בגלל חוסר טיפול בטרור, או לחבוש ולטפל בהם. זהו פשע נוראי ועוול מוסרי עצום.
עם זאת חושבת שלא יכול להיות מקום למחאות אלימות המביאות מפגינים זועמים לשרוף כפרים ערביים וליידות אבנים על כלי רכב בדרכים. חובה עלינו להימנע מהן בכל דרך, לא לתמוך בהן ולא להפוך אותן לפתרון אפשרי במאבק על הארץ הזו ועל הביטחון שלנו.
אני חושבת שחלק נכבד ממחאות הנשים הן מוצדקות. בממשלה הזו ובתפקידים ציבוריים רבים אין ייצוג נשי הולם, ולכן לא מקדישים מספיק מחשבה לאזרחיות וצרכיהן. זוהי בעיה גדולה שהנפגעות העיקריות ממנה הן נשים, אך היא פוגעת בסופו של דבר בכולם.
עם זאת, אני סבורה שלציבור שלי קשה להצטרף למאבקים על זכויות נשים כי במשך השנים היה מי שצבע אותם בצבעי שמאל מובהקים שמשייכים כל קריאה כזאת אוטומטית אל קריאה למסירת שטחים או ויתור על ערכי דת ויהדות. המשימה שלנו היא למצוא דרך להעלות למודעות את עניין הייצוג הנשי וזכויות הנשים, כך שיתאפשר לכל נשות ישראל לקחת בכך חלק, בלי להרגיש שזה עומד בסתירה לשאר הערכים שלהן.
אני חושבת שאף שעברו כבר חמש שנים וחצי מאז שנותרתי לבד, אני עוד לא בשלה לראות את עצמי בזוגיות (סליחה אבא ואמא). אני לא מסוגלת עדיין להיפתח וליצור מערכת יחסים כזו בחיי.
עם זאת, אני חושבת שזו לא צריכה להיות מציאות אופטימלית. וכמו כל אתגר, גם את זה עליי לכל הפחות לנסות לצלוח. השנה, המשימה העיקרית שלי היא למצוא דרך שבה ליבי ייפתח ויתעורר מחדש.
כמובן, פרץ האומץ שתקף אותי כרגע בטור הזה עלול להיעלם בכל רגע בשנה הקרובה, ויש סיכוי שלא אעמוד מאחורי הדברים שכתבתי. שאתחרט ואתכחש להם, ואולי אפילו אתנצל.
אם כך ואם לא, אני מקווה שגם אז יהיה בי אומץ יותר מאשר פחד.
שנה טובה.
