יש סיפור קצר ויפה של גבריאל גרסיה מרקס, ששמו "משהו חמור מאוד עומד לקרות בכפר הזה". הוא מספר על אישה שמתעוררת בוקר אחד ומרגישה שמשהו חמור עומד לקרות בכפר, היא מספרת לילדים שמעבירים הלאה וכך הכפר כולו יודע שמשהו חמור עומד לקרות בו ומתכונן לכך, עד שבסופו של דבר אחד התושבים נכנע למתח שבו מחכים שמשהו יקרה, בורח מהכפר, שורף את ביתו שלא תחול עליו הקללה וזה האות לבריחה המונית ולשריפת הכפר, כשבמרכז השיירה הולכת האישה שהתעוררה באותו הבוקר ואומרת, "אני אמרתי שמשהו חמור מאוד עומד לקרות בכפר הזה, ואמרו לי שאני משוגעת!".
זה סיפור נהדר פי כמה ממה שכתבתי. הקיצור הרס, כמובן, את קצב הזמן ואת ההומור. אבל אני מבקש לכתוב על הנבואה שמגשימה את עצמה, שמהדהדת בלב שלו; כמו תיאור של קריסת בנק, שבו כל המשקיעים מבקשים למשוך את כספיהם בגלל השמועה שהבנק קורס, מה שגורם לקריסת הבנק. כמו גם נבואות אחרות; אפקט פיגמליון (אם אומרים לילדים שהם מוצלחים במשהו, זה יגרום להם להיות טובים בו) ואפקט הגולם (המחשבה שמישהו לא מוצלח במשהו גורמת לו להיות לא מוצלח), ושאר נבואות שבהם הציפייה לקראת משהו מוליכה אליו.
הרגע הזה של סוף השנה ותחילתה יוצר איזו הרמת ראש מעל המים. איחולי "שנה טובה" מביטים אל העתיד, חשבון נפש מביט אל העבר – לרגע אנחנו מסוגלים לאסוף את כל שקרה בשנה האחרונה ולהבין מה היה בו, ואנחנו מסוגלים להרים מבט ולהסתכל אל האופק – להבין בדרך לאן אנחנו כרגע. והמבט הזה, "בדרך לאן אנחנו", הוא לא רק מבט שמבין, או קולט, משהו מהחוץ – הוא גם מבט שמגדיר בפני עצמו לאן אנחנו הולכים. אדם שמספר לעצמו סיפור על התקדמות במקום העבודה שלו, יראה את אפשרויות הקידום ויגיע אליהם. אדם שלא מספר לעצמו את הסיפור, לא יראה את האפשרות. הוא יצטרך שהאפשרות תגיע לפתחו ותשאל אותו אישית. ההבנה לאן אנחנו רוצים להגיע, היא זו שעוזרת או מאפשרת לנו להגיע לשם בכלל.
אבל מבט אל העתיד, אל המקום אליו אנחנו הולכים, הוא לא רק להביט אל האופק, אלא גם להבין מה יש בכלל באופק שלנו.
אם להדגים על עצמי, כשהייתי צריך לבחור מה לעשות עם החיים שלי אחרי הצבא, התלבטתי איפה ובמה לעשות תואר. המחשבה ש"לא בהכרח צריך ללמוד" לא הייתה באפשרויות, אבל גם המחשבה שאפשר ללמוד משהו שאין בו תואר, וגם המחשבה שאפשר ללמוד לתארים מסוימים במקומות שאינם ישראל. העולם כולו היה מונח לרגליי (נניח…), אבל התלבטתי בין חמישה מקומות ספציפיים, כי זה מה שהכרתי. זה היה האופק שלי. זה אופק האפשרויות. אנחנו צועדים בדרך לאחת האפשרויות בהן בחרנו, ולא רואים את כל שאר הדברים האפשריים לנו ופשוט לא עולים על דעתנו – אם מפני שאנחנו לא יודעים על קיומם, ואם מפני שאנחנו לא מעלים על דעתנו שאנחנו יכולים.
אבל הרי אנחנו יכולים, אם רק נרים רגע את הראש מעל המים. או אם, לחלופין, נאפשר לעצמנו רגע מבט צופה פני עתיד. מבט שלא שואל רק "בדרך לאן אני" אלא גם "לאן אני רוצה להגיע", ואפילו "מה אני לא מכיר שיכול להיות רלוונטי? איך אני אגלה עליו?", ובמובן הזה שנה חדשה מאפשרת באמת משהו חדש, איזו תנועה חדשה שלא ראינו אותה עד עכשיו. מה יכול להתחדש השנה? מה נוכל לראות שלא ראינו? ואפילו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" – הבריחה מהקללה יכולה בפני עצמה לגרום לקללה להתרחש. במידה מסוימת, לברוח מקללה זה לא להכיר בכלל בקיומה. אולי זה הזמן להזמין שהשנה הבאה לא תהיה רק מנוגדת לזו שקדמה לה, אלא באמת משהו אחר לגמרי.
