האלמנט העיקרי שמבדיל בין התומכים למתנגדים הוא הפחד. לא רק מהרפורמה (נראה לי שכבר חלחלה ההבנה שיש פה מניפולציה עמוקה בנוגע אליה), אלא מהממשלה הזו.
מי שמפחד מהממשלה- לא ייתן לה לעשות חצי צעד שעלול להגדיל את כוחה, גם אם יש ארבעה חוקי יסוד ושבע מגילות עצמאות שמאפשרים לה לעשות את זה. מי שחרד ממנה ימצא כל טריק אפשרי כדי לבלום אותה, כי הוא נלחם על חייו הליברליים. הפאניקה מנחה את ההיגיון, וזה נכון לטייס במיל', פועל כפיים או שופט בג"ץ.
ומי שלא חושב שהממשלה הזו אפוקפליפטית, שחושב שהיא אולי גרועה מאד, אבל לא לוציפר בחזקת אשמדאי כפי שטוענים – לא יסכים להפוך את הכללים המשפטיים מהיסוד בגלל הסיכוי התיאורטי שאבי מעוז יכניס להט"בים ג'ינגי'ם לכלא או ווטאבר, כי פאניקה לא מצדיקה להטוטים בוטים במשטר שלנו.
וזו גם הייתה בערך החלוקה השבוע בדיון בבג"ץ: שופטים שאינם נחשדים בימניות הקשו על הממשלה בשאלות תיאורטיות עד הזויות של ביטול בחירות לערבים; ושופטים שנחשדים בימניות הקשו על נציג היועמ"ש איפה קטל הדמוקרטיה בצמצום הסבירות. הפחד מהממשלה הוא המוביל, והוא לא עניין משפטי – אלא המטען הסובייקטיבי שכל אחד (כולל שופטים), נושא עימו.
אני אישית לא מפחד ממעוז ומבן גביר. אלו דמויות שוליים זמניות שכרגע הועלו לדרגת שטן. אני זוכר מצוין איך לפני 7 שנים אורן חזן היה הסטרא אחרא של מתנגדי הממשלה, הוא היה הפרזנטור של הימין המשוגע, הלא שפוי, העתיד המסויט של המדינה; לפניו היו זאב אלקין ואיווט ליברמן, שעוררו פלצות בצופי ארץ נהדרת; לפניהם הייתה לימור לבנת הקריקטורה של הימין; וכל הדרך עד בגין כמובן, שהיה הדמון הגדול. כל דור ודור נוטלים מישהו שולי בימין והופכים אותו לדמון.
הקואליציה הזו התברכה בשפע של ליצנים, פיות ג'ורה ועסקנים דמיקולו, אולי יותר משנים קודמות – אבל הם לא משפיעים על מדד הפחד שלי כי היחס וההשפעה שלהם על המציאות היא במישור הפולישוקי לכל היותר, לטוב ולרע.
אני מבין שיש כאלו שרואים בהם ארכי-נבלים בעלי יכולות על להביא עלינו גיהנום (כשבפועל הם לא מצליחים להזיז טופס לבד), ולכן הפחד מהרפורמה בהתאם, והניסיון לבנות מגדלים באוויר כדי לבטלה.
ומכיוון שפחד זה עניין אישי, אמוני, פסיכולוגי – הדיונים שלנו על הרפורמה נהיים מתסכלים, חסרי טעם, עובדות פשוטות עוברות כביסה ושינוי צבע. הפחד משתק דיון הגיוני. חבל, אבל זה מה יש.
