בעל "בית הלוי" הסביר למה בראש השנה תוקעים בשופר: במשך כל השנה טימאנו את הפה בדיבורים אסורים ומכוערים, ועכשיו איננו יכולים להשתמש בפה הזה לתפילה לה'. לכן אנחנו מחפשים תחליף, ובאמצעות השופר אנחנו מדלגים על הפה הפגום, וזועקים צעקה חייתית, מעומק הלב.
הבעיה שלנו היום היא שבשנה החולפת כבר גס ליבנו בזעקות. צעקנו וזימברנו וצרחנו זה על זה, מעומק הקישקעס ולא מעומק הלב. בשנה רגילה אנחנו מטמאים לדאבוננו את הדיבור, ולכן זועקים בשופר; אך בשנה הזו טימאנו גם את הזעקה, ולא נותר לנו אלא לשתוק.
אין זה הזמן להטיח האשמות אלו באלו – יש מספיק אשמה לכולנו. כמה מתאים שהיום הראשון של ראש השנה הזה חל בשבת, ואיננו תוקעים בו בשופר, אלא שותקים. הלוואי שיהיה זה סימן לבאות. תשפ"ד, ראשי תיבות: תהא שנת פחות דרמות, פחות דין, פחות דיבורים רעים.
בתפילת "ונתנה תוקף" אנחנו תוהים ביראה "מי יישקט ומי ייטרף". בשנה החולפת נטרפנו והטרפנו. מי ייתן ובשנה הבאה נשקוט.
