הסאגה שהסתיימה אחרי כיממה בערב החג בשעות הבוקר, סביב סדרי הדיון בעתירות לכינוס הוועדה לבחירת שופטים, לא הייתה צריכה להתרחש. בעולם נורמלי גם לשופטי בית המשפט העליון ברור שסדרי הדיון אינם המלצה, וגם לא פרוצדורה טכנית חסרת חשיבות, אלא לב ליבו של ההליך המשפטי. במדינת ישראל, למרבה הצער, זה פחות ברור, ולכן על אף שברור לכל שההחלטה שאותה קיבל ביהמ"ש העליון ביום חמישי בבוקר הייתה "פאול" רציני, לא מדובר בתקדים ראשון. בעבר כבר התרחש דבר כזה לפחות פעם אחת. אז ה"פאול" עבר בשקט בחסות האמון המופרז שנתנו תמיד כל הרשויות בבית המשפט. אמון שכלל את ההנחה שלא יתכן ששופטי בית המשפט העליון פשוט יקבלו החלטות שמנוגדות לסדר הדין. אך ימי התום הללו כבר תמו.
עבור מי שלא עקב, ועבור מי שעקב אך התקשה להבין במה מדובר, ניתן תחילה תקציר מהיר של האירוע. על שולחנו של בית המשפט העליון מונחות כיום 3 עתירות הדורשות לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. שופטי בג"ץ ביקשו מהמשיבים לעתירה להגיש תגובה מקדמית לקראת קיום דיון מקדמי בעתירה, כנהוג. אולם, ברגע האחרון החליטו השופטים להוציא בעתירה "צו על תנאי" עוד לפני הדיון. משמעותו של צו כזה היא איתות רציני לצדדים שבית המשפט שוקל ברצינות לקבל את העתירה, ובעיקר מה שמכנים משפטנים "היפוך הנטל". כלומר, אם כאשר מוגשת עתירה הנטל להוכיח שיש בה ממש הוא על העותרים, הרי שלאחר הוצאת הצו, מי שצריך לשכנע את בית המשפט הם כבר לא העותרים אלא המשיבים. בשלב הזה ברירת המחדל היא הפיכת הצו על תנאי לצו מוחלט, ורק אם יצליחו המשיבים לשכנע בעמדתם – הצו יבוטל.
לאחר הוצאת צו על תנאי קובעות התקנות שיש לתת למשיבים להגיש "תצהיר תשובה". מטבע הדברים ישנם מקרים שבהם תצהיר התשובה יהיה דומה מאוד לתגובה המקדמית, שהרי הטענות בעתירה הן אותן הטענות, אך לא בהכרח. למשל: תגובה מקדמית עשויה להתמקד בסיבות מדוע יש לדחות את העתירה על הסף, ולקצר בתשובה לטענות הנטענות בעתירה לגופן. תצהיר התשובה, לעומת זאת, יהיה חייב להתייחס לכל טענה שמופיעה בעתירה והצו על תנאי חל עליה, ולנסות לשכנע מדוע היא לא נכונה. אחרת, ברירת המחדל היא שהטענה מתקבלת.
לעיתים, מסיבות שונות, מבקשים השופטים לנהל דיון מקדמי כאילו הוצא בו צו על תנאי, וממילא להתייחס לתגובה המקדמית כאילו היא תצהיר תשובה מלא. להליך הזה אין שום עיגון בתקנות, אך ההנחה היא שמאחר שבשיטת המשפט הישראלי "הצדדים הם אדוני ההליך" הם רשאים לוותר על זכויותיהם וממילא אם ניתנה הסכמה זהו מהלך אפשרי. אולם, במקרה של העתירות לכינוס הוועדה לא ניתנה לכך כל הסכמה.
בהחלטה שהוציאו השופטים לפני כשבועיים התבקשו המשיבים לציין האם הם מוכנים לקיום הדיון כאילו הוצא בו צו על תנאי. מאחר שהשופטים רשאים להוציא צו על תנאי תמיד בכל שלב משלבי הדיון בעתירה, למעשה השאלה שעמדה על הפרק היא האם שר המשפטים והממשלה מוכנים שיתייחסו לתגובתם המקדמים כאל תצהיר תשובה, על אף שהדבר לא נכתב כך במפורש. התשובה, יש לציין, הייתה תשובה שלילית מפורשת. עורך הדין המייצג את הממשלה ושר המשפטים הביעו התנגדות מוחלטת ונחרצת לאפשרות הזו, אך השופטים פשוט לא התייחסו אליה. המשמעות של ההתעלמות הייתה פשוטה: פגיעה בזכות דיונית מהותית של הממשלה ושר המשפטים. רק לאחר שאלו הזדעקו, ודרשו לבטל את הצו, תוקן העוול וניתנה לממשלה ולשר הזדמנות נאותה להגיש תצהיר תשובה מפורט לצו על תנאי.
כאמור, מהלך כזה של הוצאת צו והפיכת תגובה מקדמית לתצהיר תשובה למרות התנגדות המשיב כבר התרחש בעבר. אולם, העובדה שפעם נעשה עוול איננה יכולה להכשיר אותו להבא. "שלטון החוק" משמעותו בראש ובראשונה שהחוק והמשפט חלים בשווה על כולם. הם חלים על כל היחידים בשווה, על כל הקבוצות בחברה בשווה, וחלים גם על השלטון וגם על המערכת שתפקידה לאכוף אותם, מערכת המשפט.
לאחר שעורך הדין של שר המשפטים והממשלה התרעם על ההחלטה וביקש לבטל אותה, היו מי שהזדרזו לטעון שמדובר בעניין טכני, או "פרוצדורלי לחלוטין" כפי שצייץ כתב משפטי מוכר. ובכן לא, ממש לא. בהליכים משפטיים הפרוצדורה היא לב העניין. הכללים הנוקשים, שנראים לעיתים חסר פשר, הם הדבר שמבטיח שכל הצדדים מקבלים הזדמנות נאותה להשמיע את דברם בבית המשפט. בלי כללים נוקשים אין משפט ואין צדק, משום שרק הכללים מאפשרים לכל הצדדים להגן על הזכויות שמוקנות להם בדין.
אם השופטים מזלזלים בפרוצדורות, ומתייחסים אליהן כאל המלצה, נשמט השטיח גם מתחת לצידוק המוסרי להביא מחלוקות כאלו בפני בית המשפט. שהרי מה יתרונו של בית המשפט על פני הכנסת, הממשלה או אפילו הרחוב? העובדה שבבית המשפט נעשה משפט. כאשר המשפט משיל מעליו את הכבלים העצמיים הוא חדל להיות משפט. ולכן טוב עשו שלושת שופטי ההרכב שתיקנו את טעותם, שיש לקוות שהייתה בתום לב, והשיבו לפחות להליך המשפטי עצמו את הכבוד הראוי לו.
