סוגיית התשובה, שהיא עניין מרכזי במחשבה היהודית, מעוררת כידוע תהייה עמוקה: כיצד ייתכן ששינוי דרכו של אדם בהווה יכול להשפיע בדיעבד על משמעות המעשים שעשה בעבר? בימים אלה, דווקא בגלל השנה הקשה שעברה עלינו והסכנות האורבות לנו בשנה הקרובה, אולי אפשר למצוא תשובה אפשרית לתהייה הזו.
העימותים הפנימיים בחברה הישראלית בשנת תשפ"ג היו מן הקשים שידענו. השנה הקרובה, בגלל ההכרעות המשפטיות הצפויות בה, עלולה להיות "יום דין" חברתי פנימי. אפילו הניתוח האופטימי של הרב חיים נבון, שלפיו רוב הישראלים קרובים זה לזה בעמדותיהם יותר מאי פעם, לא באמת מרגיע. העמדות הרעיוניות אינן הגורם היחיד שיכול להצית שנאה ועימות בין בני אדם. לעיתים עימות על משאבים או איבה קמאית בין קבוצות יכולים להוליד שנאה גם אם העמדות הרעיוניות קרובות. בנוסף, למרבה הצער, מיעוט שונא ומתסיס יכול להצית עימות קשה גם בחברה שרוב בניה קרובים בעמדותיהם.
האם, למרות האירועים הקשים של השנה החקוקים בליבות כולנו, אפשר עדיין להשפיע על תוצאות ימי הדין בשנה הקרובה? התשובה חיובית. אבל כדי שתתרחש תשובה כנה, דרושה הכרה בשורשי החטא. זהו חטא משותף לימין ולשמאל, שהוא כנראה חטא כלל־אנושי: הטשטוש בין הגוונים במחנה היריב, וזיהוי גורף של היריב עם סמניו הקיצונים.
באופן היסטורי, "זכות" הראשונים בחטא הזה שייכת לשמאל. מאז שאיבד את שלטונו ב־1977, הוא ביטא חשש שהימין ישליט בישראל "דיקטטורה פשיסטית". לא היתה שום סיבה ריאלית לחשש הזה. מנחם בגין היה דמוקרטי, ליברלי וממלכתי יותר מכל קודמיו בשלטון. אבל התבטאויות היסטוריות במחנה הימין טיפחו את החשש הזה, והשמאל הגיב כאילו זו המציאות. לא רק בסגנון ההשתלחות הבוטה של רבים ובכירים מאנשיו כלפי היריבים מימין, אלא גם בפעולה מעשית; בעיקר בניסיון, שפרופ' מני מאוטנר הצביע עליו, לנצל את אחיזתו בבית המשפט העליון כדי לעקוף את המערכת הפוליטית ולכפות על המדינה הכרעות התואמות את עמדותיו.
העוינות הגורפת הקצינה בתורה גם את עמדות הימין, והביאה, בעידן נתניהו, לביסוס שלטון הימין בדיוק על היסוד של עוינות גורפת לשמאל; עוינות שהתקבלה באהדה בגלל השנאה שביטא השמאל עצמו. בממשלה הנוכחית התבטאה העוינות הזו בהצעה גורפת מדי ומסוכנת מדי לתיקון מבנה היחסים בין מערכת המשפט לרשויות האחרות, תיקון שאכן נדרש אבל בוודאי לא באופן כזה.
במקום להכיר בטעות הגורלית שעשו בסיבוב הקודם, רבים בשמאל נטו בשנה האחרונה להגיב שוב בעוינות ובשלילה לכל הצעת שינוי במעמד מערכת המשפט, בטענה הדמגוגית ש"לא מתפשרים על הדמוקרטיה". זאת אף שמשפטנים רבים המזוהים עם השמאל הצדיקו לאורך השנים את הצורך בתיקונים, ואף שבתחילת המשבר הצורך בשינוי היה מוסכם גם על ארגונים ליברליים. ההקצנה בשמאל הזינה שוב הקצנה גורפת בחלקים מן הימין, וסבבי ההקצנות הללו אכן עלולים להביא את כולנו בשנה הקרובה לעימות נורא.
ההקצנה הסוציולוגית ההדדית שתוארה כאן גרמה עם השנים גם להקצנה אידיאולוגית. מתוך שלושת רכיבי הזהות המעצבים את החברה הישראלית – היהדות, הישראליות והאוניברסליות – היסוד הלאומי, המזוהה עם הישראליות, הוא שליכד דתיים וחילונים בעשורים הראשונים לקיום המדינה. מאז מלחמת יום הכיפורים, ומהפך 1977 שבעקבותיה, נשבר היסוד המלכד הזה. במקומו פנו אנשים ממחנה הימין הדתי והמסורתי לזהות יהודית יותר, ואנשים ממחנה השמאל החילוני פנו לזהות אוניברסלית־ליברלית יותר.
התשובה הנדרשת היא סוציולוגית ואידיאולוגית גם יחד: גם עין טובה וראיית החלקים המתונים במחנה היריב, לא פחות מאשר החלקים הקיצוניים שלרוב הם המיעוט הקולני ותו לא, וגם חזרה – מימין ומשמאל, דתיים וחילונים – להדגשת המכנה המשותף הישראלי, הלאומי, הממלכתי, על פני הזהויות הדתיות והליברליות (בלי לוותר עליהן, כמובן). אם כך יקרה, נוכל לראות איך התשובה מסוגלת לתקן גם מעשים קשים שנעשו בעבר, ואף להביא את החברה הישראלית למצב טוב מזה שקדם לחטא.
