האדריכל יואב אנדרמן, שכנו של השר יצחק וסרלאוף, עוכב לחקירה בשבת שעברה בגין תליית שלטי מחאה ליד ביתו של השר. השלטים כללו נוסח של "עשרת הדיברות החלופיים": "אנוכי הצפון הישן, תל־אביב, ליברלי־דמוקרטי; לא יהיה לך משטר אחר על פניי; לא תסית כנגד בני עמך" וכדומה. בלי לקבוע מסמרות אם תליית המודעות היא "השחתת פני מקרקעין" כפי שטענה המשטרה, ספק אם העבירה השולית הטרידה את השוטרים עד כדי כך שמצאו לנכון לעכב את אנדרמן ולדרוש שיבוא עמם לאלתר לתחנת המשטרה.
עיכוב אדם הוא פגיעה בזכות יסוד חוקתית לחירות, שכן הוא פוגע בחופש התנועה. עיכוב עלול גם לפגוע בזכות החוקתית לכבוד האדם, ולפיכך יש להשתמש בסמכות זו באופן מידתי וסביר ותוך הפעלת שיקול דעת. הדרישה הזאת גוברת במיוחד בזמנים אלה, כאשר המחאה מגיעה לשיאה, ובמקביל עולות טענות לשיקולים פוליטיים בצמרת המשטרה, שהולכים ומחלחלים לדרגים הנמוכים יותר. משטרה המונעת משיקולים פוליטיים פוגעת בשלטון החוק, בעקרונות יסוד דמוקרטיים לשוויון ולצדק ובאמון הציבור בה. מעבר לכך, משטרה שאינה פועלת על פי דין בכל הקשור למעצר ולעיכוב יוצרת אפקט מצנן ביחס לאזרח, העלול לחשוש שמא גם פעולות המותרות לו על פי דין יגררו עיכוב או מעצר שרירותיים.
לנוכח זאת ראוי לבחון במדוקדק את עיכוב אנדרמן, שעלול לשמש אב טיפוס לעיכוב בלתי חוקי. עיכוב חשוד בביצוע עבירה מוסדר בחוק המעצרים. עיכוב אדם באופן שנדרש ממנו להגיע לתחנת המשטרה הוא חוקי רק אם קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, וכן שאי אפשר לברר את זהותו או לחקור אותו במקום הימצאו. במקרה הזה זהותו של אנדרמן הייתה ידועה לשוטרים וספק רב אם לא התאפשר לחקור אותו בביתו, במקום להובילו לתחנת המשטרה.
גם אם לא היה אפשר לחקור את אנדרמן בביתו ונוכחותו נדרשה בתחנת המשטרה, כלל ידוע הוא שיש להעדיף את זימונו של חשוד בעבירה למועד מתואם ולא לדרוש ממנו להתלוות לשוטרים מיד. כך נקבע בכמה פסיקות וכך גם קובעת מפורשות פקודת המטה הארצי של משטרת ישראל: "ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה על פני הדרישה להילוות לשוטר".
במקרה הזה לא ברור מה הייתה הדחיפות לקחת את אנדרמן בשבת לתחנת המשטרה ולא לזמנו במועד מאוחר יותר. ההיררכיה בין שני המצבים מובנת: דרישה להילוות לשוטרים מיד פוגעת בחירות האדם יותר מזימונו למועד מתואם, כאשר אין בכך פגיעה בחקירה. יתרה מכך, זימון למועד מאוחר יותר מונע במקרים רבים התלהטות יצרים מיותרת. ואכן, בתי משפט פסקו פיצויים בגין עיכוב שלא כדין – לעיתים כי היה אפשר לחקור את החשוד במקום ביצוע העבירה, ולעיתים כי היה אפשר לזמנו מאוחר יותר.
מעבר לאמור, עיכובו של אנדרמן מעורר שאלה בסיסית אף יותר: האם בכלל היה ראוי לפתוח בחקירה, שהרי למשטרה קיימת הסמכות לא לפתוח בחקירה כאשר "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה". אני סבור שלא, משני שיקולים עיקריים: מצד אחד תליית שלטים היא עבירה קלה ביותר, שבמרבית המקרים דינה קנס, ומצד אחר תוכן שלטי המחאה שיקף מקרה מובהק של מימוש זכות חשובה ביותר במשטר דמוקרטי: חופש הביטוי המגלם ביקורת כלפי השלטון. משכך היה ראוי לא לפתוח כלל בחקירה פלילית נגד אנדרמן, ולהשאיר את הטיפול בו לפקחי עיריית תל־אביב מכוח חוקי העזר.
עיכובים בלתי חוקיים על רקע מחאות התרחשו גם בממשלות קודמות, כגון עיכוב שירה שפיץ שסיננה לעבר היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט "פרשת משפטים – בושה", והם מתקיימים, כנראה, ביתר שאת היום. בזמנים אלה תפקידו של המפכ"ל העומד בראש המערכת הוא קריטי – לדאוג לכך שמשטרת ישראל לא תתנהג כמשטרה פוליטית. הדרך לעשות זאת היא להימנע מעיכובים ומעצרים בלתי חוקיים, שכל תכליתם פגיעה בחופש הביטוי.
ד"ר רוני רוזנברג הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו
