אירועי השנה החולפת בחברה הישראלית חידדו שוב את הצורך הקיים זה שנים בשינוי כיוון משמעותי של ספינת החברה הציונית-דתית. למרות תרומתה המוכחת, עליה להצטייד מיידית בצניעות אלקטורלית ולהפנים כי מהפכות מוצלחות צומחות על מצע חברתי רחב ולא בכוחנות ובכפייה. אם לא תעשה כך, היא עשויה לאבד בהדרגה את נכסיה העיקריים: לגיטימיות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ודמות הציוני-הדתי כמודל מוצלח לחיים משותפים עם שאר המגזרים.
ההתרפקות על דמותה של המפד"ל ההיסטורית ודמויות העבר שלה, שביטאו מתינות דתית ופוליטית, מעוררות לעיתים פיהוק מה, ולא בכדי. המפד"ל של העשורים הראשונים מקום המדינה, ובעיקר לאחר האיחוד בינה ובין תנועת הפועל המזרחי, הייתה חלק ממארג פוליטי, אידאולוגי וסוציאליסטי שאינו קיים כבר בישראל וסבלה מתדמית של משגיחת כשרות לאומית חסרת השפעה לאומית.
קולמוסין רבים נשתברו על תוצאותיה של מלחמת ששת הימים, השפעתה על הציבור הדתי לאומי והפיכתם של הציונים הדתיים לכוח חלוץ, אידאולוגי, מיישב, מוביל ופורץ דרך בכל תחומי החברה, הביטחון והכלכלה בישראל. גם עקירת היישובים מרצועת עזה ב-2005, לצד הפצע שפערה בלב המתיישבים ובתומכיהם הרבים שבתוך "ישראל הקטנה" לנוכח האופן שהתקבלה החלטת הפינוי והדרך שבוצעה, עדיין נעשתה בדרך כלל תוך הבעת אמפתיה ציבורית לדרמה האנושית שהתלוותה לתהליך זה.
אמת, יטענו הציניקנים, ואולי במידה של צדק, כי התקשורת והשמאל בישראל תמיד יביעו אמפתיה לכל יהודי שיפונה מביתו ביו"ש. ייתכן שיש אמת בדבר, ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהפיחות החד במעמדם הציבורי של אנשי הכיפות הסרוגות. מציבור אידאולוגי וערכי, המשתלב היטב בחיי המדינה, שתרומתו הסגולית עולה עשרות מונים על משקלו הכמותי, מושחרת דמותו כלא דמוקרטי, מתנחל בכוח על אדמות לא לו, נלחם בקציני צה"ל ומיישר קו עם התפיסות החרדיות הקיצוניות ביותר בנושאי דת ומדינה. וכך, אפילו ההתיישבות המחודשת בערים נחשלות בתוך "ישראל הקטנה" הקונצנזואלית באמצעות הגרעינים התורניים המבורכים הפכה למגונה, ואנשיה מוצגים כ"מתנחלים פשיסטיים" וכמי שבאים להשתלט בעורמה על המרחב החילוני.
לכל מי שמכיר את החברה הדתית הלאומית על שלל גווניה וזרמיה, אין ספק קל לגודל האבסורד הגלום בטיעונים משמיצים ומכלילים אלו, המפנים את הזרקור למיעוט תופעות שוליות הבטלות בשישים, בהשוואה לתרומה המצרפית העצומה של המגזר לחברה בישראל. ואולם, גם אם נתעלם ממסע הדה-לגיטימציה של השמאל "הקשה" כלפי הסרוגים, אין מנוס מלחדד שתי בעיות יסוד עיקריות, המאפיינות בשנים האחרונות את הנהגתה הפוליטית והדתית של הציונות הדתית או של חלק מהציונים הדתיים, ללא קשר לגודל הכיפה שעל ראשם.
האחת, התבשמות עצמית מופרזת מעובדת היות הציבור הדת"ל ראש החץ בתחומי ההתיישבות, הביטחון, הקליטה וכו'. עם עובדות קשה כידוע להתווכח, אך עם תחושת ה"אתה בחרתנו" המאפיינת חלקים מהציבור בהחלט אפשר ורצוי.
מנהיגי הציבור הדתי לאומי לגווניהם החלו לראות בעצמם כראש חץ אידאולוגי בעולם פוסט מודרני נטול אידאולוגיה, וכמי שעל כתפיהם מונחת משימת הובלת המדינה, כשהם שוכחים כי אלקטורלית הם מייצגים מספר חד־ספרתי של מנדטים. אגב, תחושת ה"אתה בחרתנו" אינה, כאמור, נחלתו של הפלג החרדל"י, היא הייתה גם נחלתו של רוה"מ הקודם בנט. נכון שתהום אידאולוגית פעורה בעיקר בנושאי דת ומדינה בין השמרנים לליברלים הדתיים, אך לשניהם ברור משום מה, שלמיעוט אלקטורלי ישנה זכאות מוסרית לאחוז בהגה. אלו ואלו שכחו צניעות ציבורית מהי, ובעומדם על ראש הגבעה מוקפים בשומעי לקחם, הם טועים לחשוב כי הם מייצגים את רוב הציבור, אך אין זה כך.
השנייה, הציונות הדתית סבלה במשך שנים מזלזול תורני מכוון ומופגן מצד החרדים. הכול מכירים את מונח הגנאי השחצני "מזרוחניק" ואת משמעותו בעיני אומריו: פשרן דתי, הרוקד על כל החתונות, או "קוקניק", בעל רמה למדנית נמוכה, ומי שמאבד את מיטב בניו ובנותיו לדתל"שיות.
מציאות זו יצרה נמיכות קומה והתבטלות של הציבור הדת"ל כלפי החרדים, ובעקבותיה גם התעשתות ובניית עולם תורני, ציוני ומפואר, שאינו נופל מהעולם החרדי כיום. אלא מאי? בדרך לשם נשכח חלקית היעד הראשון במעלה של הציונות הדתית, והוא היותה גשר מחבר בין חלקי העם ולא שלוחה חרדית בעלת סממנים לאומיים. חרד"לות ברשות היחיד ועולם ישיבות ציוני מפואר – בהחלט, חרד"לות ציבורית מנותקת מרחשי לב הציבור הכללי והדתי לגווניו, עיסוק אובססיבי בלהט"ב ויישור קו עם המפלגות החרדיות בכל עניין ציבורי בסוגיות דת ומדינה, בהחלט לא.
המחאה הציבורית של השנה האחרונה הוכיחה למי שנחפז לקבור את השמאל הישראלי, כי טעות בידו. השמאל הליברלי עדיין מחזיק בידיו עוצמות משמעותיות ביותר למרות כוחו האלקטוראלי הקטן יחסית, והוא החל חיש מהר להפנות את זעמו לכל הכיוונים. לא רק הרפורמה המשפטית היא יעד בעבורו, אלא גם הציבור החרדי המתבדל, ולמרבה התדהמה גם הציבור הדת"ל, בנות השירות הלאומי, ישיבות ההסדר, הגרעינים התורניים ועוד.
עם ובלי קשר לכך, חובה על נציגי הציונות הדתית באשר הם להיפרד לאלתר מתחושת ההתבשמות העצמית ושיגעון הגדלות, ויפה שעה אחת קודם. טוב שהשר סמוטריץ' מכהן כשר האוצר, ובהחלט מגיע לו ולשולחיו לתפוס מקום ליד שולחן מקבלי ההחלטות, אך חלילה להם לאבד בדרך את פרופורציית כוחם בקרב הציבור היהודי, כפי שקורה לחרדים בשנים האחרונות. זאת יש לזכור, הצופן הגנטי של הציונות הדתית הוא התחברות גם כשמחירים לא קלים בצידה, ולא התבדלות מתגמלת ומגוננת.
העם בישראל מאופיין ברובו בכבוד למסורת ולסמלי המדינה, הוא מזדהה עם ערכי הציונות והיהדות ולחלוטין אינו מצוי בקצוות. מי שלא ישכיל להבין זאת בציבור הדת"ל, יתנתק לאט ובביטחה מהמסה המרכזית של הציבור היהודי, יאבד הישגים עצומים שנקנו במאמץ רב, ובסופו של יום, עלול גם להיכחד אלקטורלית. זמן תשובה!
